שווה סיפור: ככה מכתירים מלכה

גדלתי במשפחה אוהבת. כשאני אומר אוהבת – זה מציף לי את הכל, כל מה שאהבה יכולה להכיל. גדלנו יחד, ארבעה אחים. אני הייתי השני, מעלי בת בכורה ומתחתי עוד שני אחים קטנים. האור בבית היה אמא. היא תמיד חייכה, לא זוכר אותה עצובה כמעט. בכלל, השמחה היתה חלק אינטגרלי מהבית, והחלק הכי מהותי מהילדות שלי. חיינו בצניעות, אבל לא בדוחק, ואף פעם לא חסר לנו דבר. להפך, אמא חזרה ואמרה תמיד שמה שצריך – קונים. אמא תמיד דאגה שנהיה סביב אבא, שנכבד אותו בלי גבול. באופן כללי, אמא ידעה לתת כבוד לכל אדם, ודאי לנו, הילדים, ואבא – אבא היה המלך, בהא הידיעה. היא כרכרה סביבו ודאגה לו מתוך אהבה והערכה, ואבא החזיר לה הוקרה אינסופית. עם כל הנתונים הללו, לא באמת חשבנו מעבר. הכל היה טוב, מחבק ונעים, וגם אם קרה משהו – תמיד היתה לנו כתף לבכות עליה וגב חזק שעמד מאחורינו.

את כל זה הכרתי עד שהגעתי לגיל 15. לקראת סיום חטיבת הביניים, קמתי מוקדם בבוקר, מוקדם מאוד, כך שכל רחש נשמע היטב גם מאחורי דלת סגורה. ככה שמעתי את אמא. ככה לראשונה שמעתי איך דמעות זולגות, ואיזה רעש הן עושות. גיליתי אמא אחרת ממה שחשבתי.

היא דיברה עם עלום שם בטלפון. האמת, היא התחננה אליו יותר מאשר דיברה. התוכן הכיל חוב שהיא צריכה לכסות, והיא מבטיחה ומבטיחה, מתחננת שייתן ארכה נוספת. יש לה איך להחזיר, היא בטוחה, רק שייתן עוד זמן, מרווח נשימה. היא תסתדר כבר. באותם רגעים, כל העולם שהכרתי התנפץ בקול רועם. שברים זלגו, חושפים לוע עם שיניים מחודדות. שם מאחור הסתתר לו העולם החדש, זה שנאלצתי להכיר. לא נעים מאוד. פתאום התחוורה לי מציאות שונה ממה שהכרתי. משהו לא טוב קורה כאן, ואני חסר אונים.

נעמדתי ככה, נטוע על מקומי, מסומר. וככה אמא ראתה אותי. היא הבינה מיד שהייתי עד למה שדיברה. עיניה נפערו בתדהמה, אך הקווים המכווצים במצחה התיישרו מיד, היא נכנסה מהר מאוד לעמדה האימהית, המגוננת שלה. אבל אני לא ויתרתי, שאלתי ישירות: מה היה שם?

אמא נשמה עמוק, חיבקה אותי. התיישבנו יחד על הספה. שם היא סיפרה סיפור אחר, סיפור שאם היו מספרים לי אותו – הייתי מחבר למשפחות אחרות, בשום אופן לא עלינו. היא סיפרה על משפחה חמה, על אישה שמתמודדת עם בעל תשוש נפש, על מאמצי-על להחזיק את הראש מעל המים, שלא יכריעו גלים את הספינה הבטוחה שלנו, שלא יעיבו העננים. היא לקחה על עצמה מספר עבודות בכסות של עבודה אחת, שגם היא טושטשה. במקום עבודות משרד, כפי שחשבנו, אלו היו פעולות אחרות בתכלית: ניקיון, סדר וארגון עובדי הניקיון. היא התקדמה, למרבה הצער, אבל לא בתחום שלה. לא כמו שחשבנו. מזה תקופה, המשכורת שאבא שלנו היה מרוויח בקושי רב הופסקה, מסיבות שונות, מה שערער את היציבות הכלכלית. הוצאות פתאומיות והכרחיות הובילו לכך שהיא נאלצה לבקש הלוואה, שדי מהר הסתבכה, כי ערבים לא היו לה. היא נאלצה לחפש בשווקים אחרים, אלה שבין הטיפות, שהתערבבו עם השחור והלבן. מכאן זה רק הסתבך, כי אין לה איך להדביק את הקצב הרצחני של הריבית.

ואני? אני לא ידעתי בכלל שאבא שלי מתמודד עם מחלה. לא חשבתי לרגע שהנפש שלו פצועה. ראיתי אותו כמלך, כי ככה אמא ראתה אותו. ככה היא חינכה אותנו לראות אותו. לכבד אותו. באותם רגעים הבנתי שאי אפשר להשאיר את אמא שלי לבד. בחוש השישי שלי ידעתי שאני לא ממשיך את אותה מתכונת כפי שחייתי עד עתה, אני הולך לעזור לה. המצפון ייסר אותי. איך הכל קרה ככה, מבלי שידעתי? איך אמא נקרעה יחידה בשדה הקרב, נלחמה כלביאה, שומרת על מימיקה טבעית וזורמת, מסתירה הרי חושך וערפל רצחני? איך? כל היום חשבתי עם עצמי, איך אני יכול לעזור? מה אני יכול לעשות כדי לתת כתף? איך אני נושא בעול יחד איתה? אחרי הכל, אני בן 15, אין לי מקצוע, אבל אני אדם חרוץ ולא בוחל באף עבודה קשה, ויש לי ידיים טובות. כאן קפץ לי רעיון: להתחיל לצבוע בתים. ככה בעצם התחלתי. בבוקר למדתי, בצהריים המשכתי לעבודה. חברתי לצוות שצובע בתים, הרווחתי פחות ממחיר השוק, אבל ככה רכשתי עוד ידע וניסיון. עם הזמן עשיתי גם עבודות שיפוץ קטנות. התחלתי להרוויח טוב. את רוב הכסף העברתי לאמא. לא אמרתי "לא" לשום עבודה שהציעו לי, לא בחלתי בכלום. אמא הרגישה לא נעים. היא לא רצתה שהלימודים שלי ייפגעו. הבטחתי לה שזה לא יקרה. הבטחתי גם שכל העניין הזה נשאר בינינו, אף אחד מאחי לא אמור לדעת. ניתן להם להמשיך לשגות, לחיות באוטופיה.

שנתיים התמדתי. הרווחתי הרבה כסף. אין לי הסבר איך גייסתי כאלו סכומים, מלבד כיבוד ההורים שזכיתי בו. אמא שלי יצאה מהחובות, הדביקה פער עצום. אחרי שסגרנו את תיבת פנדורה הזו, התחלתי לנשום, משהו גדול קרה, והנה אנחנו אחרי המבול. אבל עכשיו צריך לשקם, צריך לתחזק את הקרקע. הנמכתי פרופיל, הורדתי עצימות. עבדתי בקטנה, בעבודות משתלמות בעיקר, ממשיך לתת לה דלק כדי להחזיק את היומיום, את האוכל לאחים, את הצרכים שלהם. שמתי גם כסף בצד, לאט, לאט, שיהיה לה סכום גדול להוצאה גדולה ופתאומית.

באחת הפעמים, כשהגעתי לעשות עבודה קטנה, הגעתי למשפחה שומרת מצוות. עד מהרה התחברתי לבעל הבית, שהיה אדם נעים שיחה, מצחיק ומעניין. ממנו למדתי מושגים חדשים ומחודשים (כאלה שחשבתי שאני יודע, ואז הבנתי עד כמה לא). גיליתי עולם אחר ממה שחשבתי. הוא הציע לי ללכת ללמוד שיעור קבוע בבית הכנסת בפאתי השכונה. יש שם מסגרת לבני נוער בדיוק כמוני, בשביל להעשיר את עולם היהדות שלי. הלכתי לנסות, וראיתי כי טוב. התמדתי בשיעורים, וההתחזקות לא בוששה מלהגיע.

יום אחד חיכה לי בתיבת הדואר מכתב מצה"ל. הבנתי שזה לגיוס. ידעתי שאני צריך להתחייל אוטוטו. אם יש כאלה שמכתב כזה גורם להם לפרפרי התרגשות, אצלי קרה ההיפך. מה אני עושה עם אמא? מי ידאג? מי יעזור? מי יתמוך? היא לא תסתדר לבד! גם הקופה הקטנה שבה חסכתי לה לא תחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. זה הלחיץ אותי, מחזיר אותי באחת לימים של פעם. חשבתי על כך רבות, לא יודע מה לעשות.

בשיעור בבית הכנסת היינו מתכנסים, לומדים, ואחר כך היתה שיחה פתוחה עם הרב, שבה כל אחד מציג שאלה, תהיה, והרב מכוון ומבהיר. החלטתי לנסות דווקא בגזרה הזו. הבנתי שחוץ מאלוקים אף אחד לא יכול לעזור, אז אשאל את מי שעזר לי להכיר אותו טוב יותר. הצגתי את השאלה שלי. סיפרתי על הרקע בבית. לראשונה בחיי לא התביישתי, כי כולם היו מאזור אחר של העיר, ולא באמת הכירו אותי מהשכונה. הייתי אחד מהחברה בשיעור ותו לא. הרשיתי לעצמי לשאול, מה אני עושה? איך אני יכול להשאיר ככה את אמא לבד? כשסיימתי, ראיתי כמה ידיים מוחות דמעות בקצוות העיניים, ראיתי את הרב מתרגש. לקח לו כמה דקות להתאושש. הוא התפעל מאוד מהסיפור. הוא יעץ לי להרפות, להאמין שה' כל יכול, והוא ידאג לה כמו שדאג עד עתה. זה פתח ויכוח סוער שהתפתח לדיון שבו הרב הסביר לנו על אמונה וביטחון. בסופו החלטנו בהחלטה משותפת להתחזק כולנו בנושא, וללמוד בשער הביטחון, יחד, שיעמוד לי לזכות. יצאתי מהשיעור הזה חזק מאי פעם. לראשונה זה שנתיים הרגשתי איך הגב שלי מתיישר. יש לי על מי לסמוך, יש מי ששומר עלי כל רגע.

מה שלא ידעתי, הוא שבאותו הזמן שסיפרתי לכולם, היה אדם בבית הכנסת, אורח שהגיע מבחוץ. הוא היה שותף על מלא לכל מה שאמרתי, נפעם מאוד מהדברים, התרגש והחליט לבדוק לעומק. מתברר שיש לו רשת מעונות. בין היתר, הוא חיפש מישהי שתהיה המזכירה האישית שלו. הסיפור על אמא שלי התאים לו, הוא בירר עליה בדרכים שלו, וראה אותה מתאימה. הוא הציע לה לבוא ולעבוד אצלו, העניק לה משכורת טובה, ואמא – נהנתה מכל רגע. מתברר שלא רק אמא נהנתה. הוא התרשם מרמת המקצועיות שלה, ועד מהרה מינה אותה למנהלת האדמיניסטרטיבית הראשית של כל הרשת. זה התאים לה כמו כפפה ליד, בול. בדיוק לכישורים הניהוליים שלה, לנעימות ולכבוד שהיא יודעת לתת לכל אחד. כולם אהבו אותה, האווירה בכל הרשת השתנתה לטובה, ובעיקר – כולם ייקרו וכיבדו אותה בהתאם. המשכורת שלה גדלה, והיא בהחלט היתה על הקרקע, לגמרי. אני למדתי את השיעור של החיים שלי, ואמא, שהכירה אחרי ובזכות כל הסיפור הזה את אלוקים מחדש, התחילה להתקרב, לשמור ולעשות. כי ככה היא, עם אמת – לא מתווכחת, הולכת עד הסוף, נאמנה. ואבא הולך אחריה. הוא הכתר שלה, ומי כמוה יודעת שרק ככה מכתירים מלכה.