1900 שנה במערה: הכתובה שנמצאה מגלה סיפור טרגי מהעבר

בשנת 121 לספירה, כחמישים שנה אחרי חורבן בית המקדש, עמדו ישוע בן יהוסף ובבתא תחת החופה. הם התחתנו בעיירה מחוזא, כיום בתחומי ממלכת ירדן, באחד הצוקים שממזרח לים המלח. אחד הקרובים התכבד לקרוא את הכתובה, והחתונה נחוגה ברוב פאר והדר. בבתא היתה אשה אמידה, הוריה הורישו לה מטעי תמרים בעין גדי, והיא הרוויחה מהם הרבה כסף.

בבתא היתה אחת מאלפים רבים של יהודים שחיו באזור בתקופה זו, תקופת פעלם של התנאים הגדולים רבי עקיבא ורבי ישמעאל, רבי מאיר ורבי שמעון בר יוחאי, ועוד. מדוע היא מעניינת אותנו? משום שבעקבות טרגדיה היסטורית, שאליה נגיע בהמשך, השתמרו בידינו כל חפציה האישיים של בבתא, כולל תיק מסמכים גדול, שהכיל גם את הכתובה שלה. הכתובה הכי עתיקה שיש בידינו, וממנה אנחנו יכולים ללמוד הרבה על הלכות ומנהגי הכתובה שנהגו בימי התנאים, עוד לפני כתיבת המשנה. סכום כתובתה, אגב, היה מאה מנה, כפי שנקבע במשנה.

לישוע ובבתא נולד בן במזל טוב, שמו נקרא בישראל ישוע, כמו אביו. אלא שלמרבה הצער, האב נפטר תוך זמן קצר. לעניינם נוסף צער על צער – מאבק משפטי נפתח בין בבתא ובין משפחת האב, על משמורת הילד, על מזונות ועל ירושת הבעל. על כל המאבק הזה אנחנו יכולים ללמוד מתוך תיק המסמכים של בבתא, שנשמר באופן מפתיע, כמות שהוא. אלף ותשע מאות שנה ניצב תיק המסמכים ליד גופתה של בבתא, במקום שאפילו תנים וזאבים אינם יכולים להגיע אליו!

ודאי תשמחו לשמוע שבבתא הספיקה להתחתן בשנית עם יהודה בן אלעזר, איש עשיר מעין גדי. כינויו היה כתושיון, ולו עסקים נרחבים באיזור. היא עברה לגור בעין גדי, בביתו רחב הידיים של יהודה בן אלעזר, יחד עם אשתו השנייה מרים בת בעיין. לבת הנוספת שלהם קראו שלומציון. הכל היה נראה מבטיח.

שמועות הגיעו לאוזני יושבי בקעת ים המלח, על מרד גדול של היהודים בביתר מול הרומאים, אך לא היה במרד הזה כדי להפר את שלוות חיי היום יום. עד שביום בהיר אחד, בשנת 135 לספירה, 65 שנים אחרי חורבן הבית, נשלחה פלוגת חיילים רומאים להשמיד את יהודי עין גדי. מסתבר שמורדים יהודים גרו גם בעין גדי. אחד מהם היה קרוב משפחה, אחיה של מרים בת בעיין – יהונתן בן בעיין, מורד מפורסם.

בבתא ומשפחתה, שהיו עשירים ומקושרים, ידעו מראש על הפעולה הצפויה הם יצאו לפנות בוקר למחבוא שהיה ידוע רק להם. שיירה של כעשרים איש מנכבדי עין גדי טיפסה במעלה הצוק שמכונה כיום "נחל חבר". בבתא לקחה איתה בתוך סל נצרים גדול את תיק המסמכים שלה, המוכיח את זכויותיה המשפטיות השונות, מספר תכשיטים, מוצרי איפור, וכמובן המפתח של הבית. במרומי הצוק קשרו הנמלטים חבל לאחד הסלעים, השתלשלו אנכית, במה שמכונה היום "סנפלינג", עד לסדק קטן באמצע גובה הצוק. כאשר כולם היו בתוך המערה, שחררו את החבל, ואף אדם או בעל חיים, מלבד נשרים, לא יכול היה להגיע אל מקום מסתורם, הם חשו בטוחים.

אך מסתבר שעוף השמים הוליך את הקול, או שמלשין אנונימי עקב אחריהם. כאשר החיילים הרומאים סיימו לטבוח באנשי עין גדי, הם הגיעו למרומי הצוק בנחל חבר, והתמקמו שם. קולותיהם הבהירו לנצורים במערה, שאין להם יציאה מעתה. החיילים לא העזו להשתלשל מול המערה, והם אכן היו עשויים להידקר כשהם תלויים חסרי ישע. אך החיילים המתינו שם עד שיושבי המערה מתו ברעב, ורק אז עזבו את המקום.

כ-1900 שנה המתינו עשרים השלדים במערה, שמכונה כיום "מערת האגרות", יחד עם חפציהם, וסל הנצרים של בבתא. בשנת 1960 גילה את המערה הארכיאולוג והרמטכ"ל יגאל ידין. הממצאים הארכיאולוגיים נחקרו כראוי, וגופות ההרוגים הובאו לקבורה על ידי הרבנות הראשית ב"קברות המורדים" על הצוק בנחל חבר.