רמב"ן על פרשת בלק: דבר תורה קצר ומרתק לשבת

בפרשת השבוע, פרשת בלק, כתוב כך: "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ".

מפרש הרמב"ן:

"מלאכי השם השכליים הנבדלים, לא ייראו לחוש העינים, כי אינם גוף נתפש במראה. וכאשר ייראו לנביאים או לאנשי הרוח הקודש כדניאל - ישיגו אותם במראות הנפש המשכלת כאשר תגיע למעלת הנבואה או למדרגה שתחתיה".

כלומר, המלאכים הם ישויות רוחניות שאינן נראות לעין הפיזית. הם נראים רק לנביאים ולאנשים בעלי רוח הקודש במראות רוחניים, כשהם מגיעים למעלת נבואה או דרגה רוחנית גבוהה.

"אבל שיושגו לעיני הבהמה אי אפשר".

אבל שהם ייתפסו בעיני הבהמה - זה בלתי אפשרי. אם כן, איך ייתכן שהתורה כותבת: "ותרא האתון את מלאך ה'"?

מסביר הרמב"ן:

"על כן תוכל לפרש 'ותרא האתון' כי הרגישה בדבר מפחיד אותה מלעבור, והוא המלאך אשר יצא לשטן כענין 'ולבי ראה הרבה חכמה ודעת', (קהלת א טז) שיאמר על ההשגה לא על הראות. וכאשר אירע בה הנס ושם לה הבורא הדיבור, אמרה לבלעם (פסוק ל): 'ההסכן הסכנתי לעשות לך כה', אבל לא ידעה למה עשתה עתה כן, כי לאונסה נעשה בה כך, ולפיכך לא אמרה לו: 'הנה מלאך השם עומד לנגדי וחרבו שלופה בידו', כי לא עלתה השגתה לדעת זה כלל".

האתון לא באמת ראתה את המלאך בעיניים כמו שאדם רואה, אלא הרגישה משהו מפחיד שמנע ממנה לעבור - וזה היה המלאך. כשהאל עשה נס ונתן לאתון יכולת דיבור, היא דיברה לבלעם אבל לא הבינה מדוע היא פעלה כך, כי היא פעלה בכפייה. לכן, היא לא אמרה לבלעם שהיא ראתה את המלאך עם חרבו השלופה, כי לא הייתה לה הבנה שלמה של מה שראתה.

"ואמר: 'ותרא את מלאך ה' וחרבו שלופה בידו' - לא שתראה חרב, אף כי מלאך, אבל ירמוז הכתוב כי מפני היות המלאך נכון להכות בה - חרדה חרדה גדולה, נדמה לה כאלו באים לשחוט אותה".

הנאמר בפסוק: "ותרא את מלאך ה' וחרבו שלופה בידו" לא מתייחס לראייה פיזית של חרב או מלאך על ידי האתון. במקום זאת, הפסוק מרמז שהאתון חשה בפחד גדול מפני נוכחות המלאך שהיה מוכן להכות בה, וזה נדמה לה כאילו מישהו בא לשחוט אותה.

"ואם נאמר כי המלאכים הנראים בדמות אנשים כאשר הזכרתי בפרשת וירא (בראשית יח ב) יושגו אף לעיני הבהמות, אם כן איך לא יראנו בלעם ולא הוכה בסנורים?!"

אם מלאכים יכולים להיראות אפילו לבהמות, מדוע בלעם עצמו לא ראה את המלאך ולא סבל מעיוורון זמני?

"אבל יתכן שהוסיף בהשגת עיניה מי שהוסיף בה הדיבור וראתה כאדם - ולא הזכיר בה הכתוב 'ויגל השם עיני האתון' כאשר הזכיר באדוניה (פסוק לא), כי הענין כולו באתון נס גדול כבריאה חדשה בנבראים בין השמשות ואינו נקרא גלוי עינים בלבד, אבל רבותינו (אבות פ"ה מ"ו) לא יזכירו בניסים רק פתיחת פיה".

מוסיף הרמב"ן:

"וטעם הנס הזה להראות לבלעם מי שם פה לאדם או מי ישום אילם, להודיעו כי השם פותח פי הנאלמים, וכל שכן - שייאלם ברצונו פי המדברים, גם ישים בפיהם דברים לדבר כרצונו כי הכל בידו, ולהזהירו שלא ילך אחר נחש וקסם ויקללם בהם כי מנחש וקוסם היה".

מטרת הנס שבו האתון דיברה היא להראות לבלעם שה' שולט ביכולת הדיבור, לפתוח פי אילמים ולסגור פי מדברים, ולשים בפיהם את המילים הנכונות. הנס הזה מזהיר את בלעם שלא ישתמש בניחושים וקסמים כדי לקלל.

המסר העולה מפירושו המרתק של הרמב"ן הוא שה' שולט ביכולת הדיבור ויכול לשנות את הטבע כרצונו. אם ה' יכול לתת לאתון לדבר ולהבין כמו אדם, הרי שהוא גם יכול לשים בפיהם של אנשים את המילים הנכונות או להפוך אותם לאילמים. הנס מזהיר את בלעם שלא להסתמך על כוחות ניחוש וקסם, אלא להבין שכל דבר נעשה ברצון ה'. המסר המרכזי הוא שהכל בידיים של ה', והוא המכתיב את המציאות ואת הכוח לפעול בעולם.

הרב יגאל כהן בשיעור על הסגולה החזקה בעולם שממתקת את כל הדינים, ומי שאוחז בה אין לו ממה לפחד כלל: