שווה סיפור: כחוט השערה

כשהגעתי לפרק הזמן של בחירת מקצוע, היה ברור שאבחר במדעי המחשב. כל התחום היה תפור עלי: ראש מתמטי וגם יצירתי; חובבת מושבעת של טכנולוגיה; ובנוסף, קרבי המחשב ריתקו אותי. התהליכים, תקשורת השרתים והנלווה להם פתחו בעיני עולם מלא של אפשרויות, יכולות וטכניקות שונות. לי ולסביבתי היה מובן שבמסלול הזה – הדרך שלי להצלחה ברורה. היו בו גם ההנאה והריגוש, דבר הכרחי כשלעצמו. לא היתה אופציה אחרת. לא היה לי ספק שאקלט מיד בחברות הגדולות והטובות, וכמובן - הפרנסה תהיה בהתאם.

אף בשגרת הלימודים, כאשר המטלות והשיעורים היו התמודדות לא פשוטה, והרמה הגבוהה חייבה, למרות הקושי – פרחתי. זה אתגר אותי והעניק לי הנאה וסיפוק, כמו אלגוריתם משובח. הייתי תלמידה מצטיינת. אבל למרות כל הציפיות והנבואות, כאשר יצאתי לשוק העבודה, אף אחד לא חיכה לי עם שטיח אדום. להפך. התחלתי לעבור ראיון אחר ראיון, וזה במקרה הטוב. לרוב, המעסיקים אפילו לא טרחו לפתוח את קורות החיים שלי, אחרי הכל אני ג'וניורית, והשוק מוצף, אז למה להסתכל? פתאום הבנתי שעל כל משרה יש עשר לפחות שמתמודדות, עם נתונים זהים לשלי. אז מה אם אני טובה בתחום? יש היצע נרחב, ומי בכלל נותן לך צ'אנס להוכיח את היכולות שלך? ניחמו אותי, טענו שככה זה בעולם ההייטק – למצוא עבודה זו מסכת שלמה, סיזיפית ומאתגרת. זה ניחם קצת ונתן לי ארכה וסבלנות לא להתייאש. אחרי יותר משנה, התחילו ציוצים של אנשים שונים, גם אלו שקרובים אלי, שאולי כדאי להתחיל לחפש גם עבודות אחרות. אם דלת נסגרת – יש דלת אחרת שנפתחת במקומה, ועוד כל מיני אמרות שרק הרגיזו אותי, וגרמו לי להיכנס עוד יותר ללחץ, ולו רק בשביל להוכיח שהנה, הצלחתי. היה לי פחד. פחדתי להתרסק ככה. עד שהגעתי אל היעד, פתאום, חסל כל השנים שלמדתי? לארוז הכל יפה ולומר שלום? זה הטריד אותי, כי בניתי את העתיד שלי אחרת. הייתי צעירה מכדי להבין שאני רק פועל פשוט, התוכניות נמצאות בידי בורא העולם. הגיע שלב שגם ההורים שלי התחילו לכסוס ציפורניים. כבר לא היה להם נעים לראות אותי חסרת מעש, משוטטת בכל מה שייתן לי מידע לאן אפשר לשלוח את קורות החיים שלי, איפה אפשר להפעיל לחצים, לאן לשלוח ממליצים. כל ידידה או מכרה, שעבדה באיזושהי חברת הייטק – כולן היו כשרות בעיני, עוד אופציה לנסות לפתוח דלת. הפעלתי דודות עלומות ובני דודות למחצה, הסכמתי גם לעבוד בחינם לתקופה, ו – כלום.

אבל הסאגה האמיתית היתה ההמתנה שלי לזיווג. במקביל לחיפוש העבודה, חיפשתי את המיועד לי, וגם כאן הכל היה יבש, דבר לא צמח. זה היה קשוח מאוד. כאשר משקללים את שתי הזירות, עם כל הכבוד, בחורה בשידוכים בלי עבודה – זה לא נשמע טוב. לכן הבנתי שאני צריכה לחשב מסלול מחדש. אמא שלי הציעה לי לחזור אל תחום השיער.

מגיל צעיר הייתי מסרקת בחסד. יש לי ידיים טובות, עם מגע אומנותי. יצאו ממני יצירות נפלאות של תסרוקות. עם הזמן גם השתלמתי בנושא, ואפשר לומר שהייתי הספרית של השכונה. כשגדלתי, והלימודים תפסו את כל המרחב, זנחתי את התחום והשקעתי במקצוע שאותו יעדתי להמשך תעסוקת חיי. כעת, כשאמא שלי הציעה לי לחזור אליו, זה היה לי קשה. זה בכלל לא מה שלמדתי. השקעתי כל כך הרבה זמן וכוחות ברכישת מקצוע מסוים, ובסוף אני לא זוכה לעבוד במה שעמלתי עליו. אבל עם הימים התרגלתי לרעיון. הבטחתי לעצמי שזה זמני, העיקר שאהיה עסוקה, וכשהשכנה ביקשה שאסרק את הבנות שלה, אמרתי "כן". מאז – הכל היסטוריה. חזרתי על מלא, כי כולם פרגנו והתלהבו, וחזרו להיות הלקוחות שלי. עשיתי כסף טוב, לא כמו בהייטק, אבל הרבה יותר מג'וניורית סטנדרטית.

אהיה כנה ואומר שלא הייתי שמחה במצבי, בלשון המעטה. הייתי ממורמרת, התאכזבתי מעצמי בעיקר, שלא הלך לי כמו שרציתי. 

באחד הימים קיבלתי טלפון בהול מחברה. יש לה שכנה שמחתנת את הבן שלה היום, ומשום מה המסרקת שהם קבעו איתה לא מגיעה. זה קרה עכשיו, יש לה חבורה של בנות, הן חייבות מישהי ברמה גבוהה. הן מבינות ויודעות בדיוק מה הן רוצות, ועכשיו יש שם פאניקה ולחץ אטומי כמו שרק בנות מייצרות באי ודאות כזו. זה ממש חשוב, ואפילו קריטי. האם אני מסכימה להיות זו שתציל את המצב? חשבתי קצת, כי אני בן אדם מתוכנן, ולא בדיוק בנויה לעבודות מהרגע להרגע, אבל לא באמת היה לי מה לעשות באותו יום, וגם די ריחמתי עליהן, יש לומר. אחרי הכל, יש אירוע חשוב, ומבחינתן מסרקת שחסרה בנוף לא פחות גרועה מהיעדרו של צלם בחתונה... אז הסכמתי.

כך הכרתי את משפחת הר-מלך. כבר בכניסה לביתם הרגשתי טוב, משהו בדרייב שם מגנט אותי, היתה שם אווירה משוחררת ושמחה, כל הבנות זרמו והיו נעימות שיחה. בעיקר התפעלתי מהאמא. ישבתי איתה פרק זמן נכבד, ויצא לנו לשוחח בעניינים שונים. נהניתי מהראש, מהחשיבה, מהגישה לחיים. הרגשתי חלק מהן, אעז לומר, אפילו ממש בת בית. הן דיברו וסיפרו, וכך הבנתי שהאח שמתחתן היום המתין די הרבה זמן לשידוך שלו, והחתונה הזו היא אירוע מרגש למשפחה שחיכתה כל כך הרבה. חצי יום ואף יותר ישבתי שם. בסוף, כשקיפלתי ציוד והתכוננתי ללכת, הרגשתי עצב. לא הסתדר לי ללכת ככה ולהשאיר אותן, ממש רציתי ללכת איתן לאירוע, הרגשתי חלק מכל זה.

כאשר הגעתי הביתה, המשפט הראשון שאמרתי לאמא שלי, ששאלה אותי איך היה, היה: "לכזאת משפחה אני רוצה להיכנס". אמא שאלה מיד: "אולי יש להם בחור בשידוכים?", עניתי לה שהחתן קטן ממני בהרבה, והוא המתין כמה שנים, ככה שאין סיכוי, ובזה זה נגמר.

כשבועיים אחר כך, אמא שלי קיבלה טלפון ממכרה, שבין היתר עוסקת בשדכנות. היא הציעה לי בחור, לא פחות ולא יותר מאותה משפחה שהייתי אצלה! לא הבנתי איך זה קרה, מאיפה הגיע עוד בחור לשם? מתברר שהאמא נהנתה ממני מאוד, זה היה הדדי לגמרי. כל הזמן היא רק חשבה כמה אני יכולה להתאים לבן שלה. וכן, החתן שהתחתן עקף את אחיו הגדול יותר. את זה פספסתי, הבנתי שהחתן הוא הגדול, ולא ידעתי על קיומו של האח... היא ממש חיכתה שייגמרו כל ימי השבע-ברכות כדי למצוא אותי, ולמצוא שדכנית שתעשה את העבודה, וכך היא הגיעה לחברה טובה שלה, שמכירה גם אותנו. אמרנו "כן" באותו היום, וכבר למחרת נפגשנו. זה היה מאוד קצר. סגרנו מהר מאוד. לא היה לי בכלל ספק. זה היה בדיוק מה שחיפשתי, בדיוק.

פתאום הבנתי למה ה' שלח אותי לעסוק דווקא בשיער, למה המתנתי כל כך הרבה ולמה אני צריכה להאמין ולחכות לישועה בהמון סבלנות. זו היתה חתונה שמחה, הרגשתי איך כל השנים שחיכיתי התקבצו והפכו למסכת שלימה של שמחה והודיה.

אחרי החתונה רכשנו דירה בפרויקט חדש, בפריפריה. לקח לנו שנה להבין שחייבים לזוז מהעיר הגדולה והמוכרת, ולתת לה' לנהל עבורנו את העולם. חששנו מעט מבחינת העבודה, כי אחרי הכל זו שכונה חדשה, זוגות צעירים, יש פחות ביקוש לעיצוב שיער, אבל הלכנו במדבר אל ארץ לא זרועה, באמונה.

כשסיפרתי לשכנה על הניסיון התעסוקתי שלי, מה למדתי ומה עשיתי, היא ננערה באחת, ושאלה אותי אם ניסיתי להגיש קורות חיים לחברה שפתחה מפעל באזור התעשייה הסמוך. התפלאתי שלא שמעתי על כך מאומה, אבל מתברר שהם קיבלו מענק גדול מהמדינה, ולכן הם פתחו דווקא שם, לעידוד התעסוקה. שלחתי קורות חיים. המתנתי, לא הרבה. כמה ימים אחר כך כבר התקשרה המגייסת מכוח אדם, עברתי ראיון ראשון ואחר כך עוד כמה - ובסופו של דבר, התקבלתי.

לא האמנתי. זו חברת ענק, שיודעת לפנק, והטכנולוגיות שלה מהמתקדמות ביותר, חלום של כל מתכנת.

והנה, קיבלתי את זה על מגש של זהב, בתזמון מדויק, מדויק. כאילו חיכה רק לי, שלב אחר שלב אל התוצאה המתאימה והמושלמת ביותר עבורי. לפעמים מה שצריך זה רק סבלנות, כל השאר ייעשה מאליו.

לעיתים, ההבדל בין גלות לישועה הוא כחוט השערה.