אמא משקיעה? אמא מצליחה? אמא חמה ומסורה? אז למה עם יונתן את לא מצליחה?!

וואי וואי, יונתן חזר היום עייף ועצבני.

מה יהיה?

הוא לא הספיק להגיע הביתה – וכבר החלב נשפך, התיק זרוק ותכולתו מפוזרת על הרצפה שטאטאתי אותה לא מכבר.

הוא צועק, צועק, יונתן שלי.

מה קרה? על מה המהומה?

"יונתן, מה שלומך?", אני ניגשת אליו בחיוך, רוצה שיבוא לתת לי חיבוק.

אך לא, יונתן הודף אותי במפתיע. תמיד הוא קופץ עלי מיד ובוכה עד שנרגע. הפעם לא.

אני מתנחמת בכך שעוד מעט תבוא החונכת שלו, היקרה והמסורה. היא ואחותה הן יחידות בדורן, איזו מסירות, איזו אכפתיות, כמה אהבה וחום. הן הבנות של אמא שלהן.

אני מנסה להרגיע את יונתן, אך הוא בועט וחובט, צועק וצורח, אני מחכה בקוצר רוח שתבוא החונכת, ציפי.

סוף סוף דפיקות בדלת.

מיכלי, אחותה של ציפי, באה לקחת את יונתן.

"מיכלי, יונתן הפוך היום, הוא עצבני ממש. אני מקווה שיהיה בסדר, אם לא – תתקשרו, ואבוא לקחת אותו." אני לוחשת לה בשקט.

בקול אני קוראת "יונתן, תראה מי הגיעה היום! הפתעה! הנה מיכלי!", אני מנסה להלהיב את יונתן.

יונתן משתתק לרגע וניגש לדלת. הוא יורד שתי מדרגות, תופס שאני עוקבת אחריו ומתחיל---

שוב, להשתולל.

מיכלי מדברת אליו. "בוא יונתן, אני אראה לך משהו במחשב. בוא נשחק יחד, אני אכין לך אוכל טעים...", היא משכנעת אותו, ותוך כדי דיבור ושכנוע יונתן יורד אחריה בזחילה על המדרגות. מקווה שהיא לא מתביישת.

מקווה שהיא תצליח.

לוחשת להצלחתה פרק תהילים, ונכנסת הביתה בלב כבד.

למה אני לא מצליחה? למה אני צריכה חונכת? איזו מין אמא אני? למה יונתן לא רגוע?

שאלות משאלות שונות מתהפכות בקרבי ולא נותנות לי מנוח.

היום הזה עובר בקושי. אני רוצה לשמח את הילדים, אז יורדת איתם לגינה, מוסיפה ארוחת ערב טעימה ומזינה. כולם מרוצים, רק אני, שם בפנים יושב לו כדור שחור מלא בשאלות.

אני מסיחה את דעתי ומפטפטת עם שכנותי וידידותי שבגינה, משוחחות על הא ודא. נחמד, נעים ובעיקר מקל.

בידיעה שאתקל בכדור השחור הזה בהמשך, אבל לעת עתה – הוקל לי.

אורי, אפרת ומיכלי קוראים אלי שוב ושוב שאסתכל עליהם. הם מחייכים, מאושרים, מאוזן לאוזן, משוחררים וחופשיים כל כך. אבי, יעל ונועה משחקים עם חבריהם.

איזה כיף להם!

אני שמחה בשבילם, היתה שווה היציאה הזו.

אוספת אותם לארוחת ערב. הם יושבים על הספסלים בגינה ואוכלים בתיאבון טוסטים וירקות חתוכים.

רגשות סותרים משתוללים בתוכי. אמא משקיעה? אמא מצליחה? אמא חמה ומסורה? אז למה עם יונתן את לא מצליחה?!

נו, בסדר , הוא מיוחד, אבל...

לא משנה.

אני דוחקת הכל הכל, מחייכת לילדים. הם מברכים יפה ברכת המזון. אנחנו עולים יחד הביתה, מקלחות נעימות, פיז'מות נקיות – ולמיטות.

מסתכלת בשעון, יונתן צריך להגיע.

נשימה עמוקה. ועוד אחת.

אני בהיכון. דרוכה.

הנה, אני שומעת אותו עולה במדרגות. הופ, הוא מתפרץ הביתה.

אני אומרת תודה זריזה למיכלי, וניגשת ליונתן. מקלחת, ריספונד ולמיטה.

סוף סוף משתרר השקט המיוחל הזה, חיכיתי לו.

הכדור השחור נותן לעצמו רשות, וצץ שוב: "איזו אמא את?!".

הוי, אני עייפה. אני מורידה אותו בחזרה, אין לי כוח להתעמת איתו עכשיו.

"יום רביעי היום, מחר יש הרבה עבודה", אני אומרת לו, "חייבת לשמור כוח למחר, אז נדבר בהמשך", אני טורקת עליו את הדלת של המצפון.

לא, הוא לא הולך. הוא נשאר שם. מחכה.

כן, הוא מחכה ומחכה, ומקבל תשובה.

בליל שבת.

ציפי ומיכלי, החונכות היקרות, הן הבנות של אמן, חברתי היקרה מאוד.

והיא, היא, חברתי אסתר, נותנת לו את התשובה האמיתית.

***

לפעמים בליל שבת אני מרגישה צורך לצאת קצת, לדבר, לשמוע, לפטפט. מידי פעם אני מבקרת את אסתר.

אסתר היתה הגננת של הבנות שלי, מפה לשם התפתחה ידידות שהפכה לחברות ואף להצלה. הבנות שלה לוקחות את יונתן. היא מכירה אותו היטב ויודעת בחכמתה איך לנהוג איתו בזמנים סוערים.

השבוע אני נסערת ממש, חייבת לצאת ולדבר. הכדור השחור לא נותן לי מנוח ואני חייבת את מילותיה הטובות והמרגיעות של אסתר, היא יודעת לתת לי מענה.

היא אפילו לא יודעת את זה.

סתם לתומה השיחה לי אסתר על יונתן, שהיה אצלם ביום רביעי האחרון (זוכרות מה היה בו?). היא לא ידעה מה התחולל קודם לכן... מספרת לי שיונתן הגיע מעט(!) נסער, ומיכלי שיחקה איתו וניסתה להעסיק אותו, ופתאום יונתן קם וזרק את הטלפון החדש שלה מהחלון.

קומה רביעית.

"אוי, למה לא אמרת לי?! אני צריכה לשלם לה עליו...", אני נזעקת.

"את לא, זו אחריותן" היא עונה מיידית, ומוסיפה: "אבל את לא מקשיבה, תקשיבי עד הסוף. מיכלי הביטה בי באותה שנייה נדהמת, לא ידעה איך להגיב על זה. היא הייתה נסערת מאוד, אבל, תקשיבי טוב", היא הסתכלה לי בעיניים, "אבל היא התגברה ולא צעקה או הגיבה בסערה, אלא שתקה, פנתה ליונתן ואמרה לו: 'נכון שזה לא יקרה יותר?'. יונתן היה המום מהמעשה שעשה, והתגובה המבינה, הבוגרת והעדינה שלה אליו הרגיעה אותו, וגרמה לו להצטער ולבקש סליחה.

"מיכלי ירדה להביא את שברי הטלפון מלמטה, וראי איזה פלא, הוא נשאר שלם ללא שריטה", חותמת אסתר בגאווה עצומה את הסיפור.

באמת תעצומות נפש! בגרות אמיתית!

ואז באה התשובה האמיתית לכדור השחור הזה, בדמותן של מילים טובות ומעלות, שמפזרת אסתר כמו אבקת קסמים, ועל השאלות ששאלתי על הצורך שלי בעזרה עם יונתן היא עונה לי בכזו פשטות והבנה, נותנת לי הרגשה טובה כל כך. גווי מזדקף, קיבלתי מענה אמיתי.

***

פעם, פעם, לפני הרבה שנים, כשגילינו את התסמונת של יונתן, הייתי לבד. כל כך לבד.

לא האמנתי שיום יבוא ואצליח לדבר עליו, עלי, עם מישהו.

הכל היה נראה לי שחור.

בהדרכת ההורים הראשונה עם שמרית המדהימה, שמרית היא זו שנתנה לי את האומץ לדבר ולפתוח. היא אמרה לי שאהיה חייבת לשתף, אחרת אני לא אשרוד.

לא האמנתי שאצליח, פחדתי לנסות.

לא ידעתי אלו תגובות אקבל. הניסיון שלי מהסביבה, רובו היה מר. העדפתי לא להסתכן ולא להתמסכן.

אבל אחרי עבודה רבה שעשיתי עם עצמי ועם שמרית, ניסיתי בפעם הראשונה.

כן, הצלחתי, ושיתפתי, ושוב שיתפתי.

נהיה לי טוב, הרגשתי משוחררת יותר, דרוכה פחות. אין כמו חֲבֵרָה וחֶבְרָה.

אבל הכל בזכות הפעם הראשונה.

בפעם הראשונה שיתפתי את אסתר.

תודה לך, אסתר, על מה שנתת לי ועל מה שאת נותנת לי.