אפרת ברזל: סימבולית שלי. סגירת מעגל שלי. נוסטלגיה. השנדליר שלי

זה לא שיש לי אופציה אחרת לכתוב השבוע על משהו אחר בעולם חוץ ממנה.

מקסימה שלי. סימבולית שלי. סגירת מעגל שלי. מבצע שלי. טוב טעם שלי. נוסטלגית שלי. מתוקה שלי. מאמץ שלי, קריעת ים סוף שלי. אור שלי.

השקעתי כל כך הרבה כדי לקבל אותך במשמעות החומר שאת, וגם במשמעות הרוח שבך. השקעתי בך השבוע הרבה שקלים, את יודעת שמגיע לך הרבה יותר ממילים. אבל זה מה שיש לי לתת. וככה אני מתבטאת.

אני חוזרת ברגל בשבת האחרונה מסמינר אור החיים. חם. הרצאה לנערות מתוקות שבאו לשבת חיזוק בבני ברק.

איך כל הבנות שאנחנו, כל החיים, בונות את עצמנו. כל הזמן, כל הזמן. מאז שהיינו צעירות, אנחנו לא מפסיקות. לבנות, לבנות. להבריק, לשייף.

רותי, התלמידה, במקור היא מטבריה, מחכה לי ליד השער בהלוך כדי להראות לי איפה האולם שבו אתן נמצאות. בחזור, אני עוברת מאחורי חדר האוכל של הפנימייה ומגלה שיח עגבניות שגדל שם בזווית בין הקיר לשביל, כנראה במקרה, אבל יש לו כבר ארבע, או חמש עגבניות. אני נעמדת לידו להתפעל.

בנות, לכו לראות.

שיח שדה שבטח גדל במקרה, מגרעין אחד של עגבנייה שנפל שם בטעות לאדמה, התכווצ'ץ ועשה חיל.

אלה עגבניות שהחליטו לגדול. גם בתנאים לא פשוטים.

על זה היתה ההרצאה, בעצם. עלינו כולנו, על בנות שיש להן בחירות. על צמתים בחיים, על בניית אישיות בעולם של תורה, הרגעים האלה שבהם אנחנו מתבקשות להחליט לאן אנחנו פונות.

גם לכן סיפרתי עליה, על מה קרה לה השבוע. למקסימה שלי. האור שלי.

השקופה שלי. יפה שלי, אהובה שלי, נשמה שלי, רק מנורה שלי: השנדליר המפורסמת שלי.

 קיצור תולדות זמן הפרקים האחרונים:  נראה לי שאף מנורה שדייל צ'יהולי (אומן נברשות הזכוכית הנודע מוושינגטון, זה שמנורה ענקית בעיצובו תלויה במרכז "אש התורה" בירושלים, אני חושבת שחלק ממנה, לפני שנים, קצת נשבר) עיצב כאומן נודע, לא קיבל כל כך הרבה שעות אזכורים מול קהל כמו שקיבלה השנדליר, הנברשת, שלי.

מי שמכיר אותי מכיר אותה.

סימבול אור האמת שנגע בי בילדות, מנורה שהיתה תלויה בלונדון אצל הדודה החרדית שלי מעל שולחן השבת, ברחוב הייפילד גרדנס, מספר 51. המנורה נסעה בים התיכון אחרי תשובה של שנים ומותה של הדודה, ונתלתה אצלנו בסלון, מעל השולחן שלנו.

מנורת זכוכית.

שקופה. בערך כמוני.

שספגה דברי תורה, וילדים, ונכדים, וקרפלך וקניידלך, והמון המון המון זימונים וברכות של מזון. רבותי, לטס בנצ'ן.

וקידושים גם. הכל היא יודעת, המנורה הזאת. היא שותקת לה שם למעלה מהתקרה, אבל הזכוכית שלה מקשיבה להכל.

ידעתי שאני מבקשת לנקות אותה.

היא כבר שמונה שנים תלויה, מאז שעשתה עלייה.

ניסיתי.

קניתי פעם ועוד פעם, חומר מבריק אבנים, טיפסתי על סולמות ונחשים. ירד ממנה טיפה אבק ועוד קצת שומן, אבל המראה שהתקבל לא סיפק אותי. ידעתי שיש בה הרבה יותר.

וחיפשתי.

איש מקצוע.

שיודע, ברגישות, לעבוד עם כזו עדינות. היא כמעט בת מאה. כל מגע בה מנשיר ממנה יהלומים קטנים, כל נגיעה גסה, פוצעת. צריך איתה לדעת.

היא חשובה לי, המנורה.

והוא הגיע, ועד שמצאתי אותו, ועד שמצאנו יום. הגיע בבוקר מנוף גליל שליד העמק, הוציא מהמכונית שלו מתקן ענק דמוי אוהל שקוף, שנבנה הנדסית במיוחד כדי לטפל בכאלה נברשות רגישות.

עזבתי הכל באותו יום. לא נרגעתי לרגע. שלב אחרי שלב עקבתי אחריו. הייתי כמו הילדים האלה ברחוב שעומדים שעות ליד הטרקטור. עקבתי אחרי הכבוד שהוא נתן לכל חלק, הניקיון, העבודה, וההשלמה העדינה באומנות של כל שרשרת, כל חלק, כל חיבור.

מומחה למנורות עתיקות.

הוא הסביר לי שיש כאלה רק בבתי כנסת באירופה, באמריקה, וגם בבתים של ערבים וחרדים.

אני כבר מכירה בעל פה את ההשוואה הזאת.

הוא עבד שעות מהבוקר ועד אחרי הצהריים. הנברשת חייכה, הילדה הקטנה שבי התרגשה.

המנורה היתה מאושרת כל כך, יפה כל כך.

פינוק כזה, מזמן היא לא קיבלה. היא זרחה משמחה.

כל ספקטרום האור הלבן השתקף בשבעה צבעים דרכה.

השבת הגיעה, כולם באו לראות. השנדליר לא אכזבה.

היא העבירה ביום את האור מבחוץ אל תוכה בקרניים שחדרו חזק דרך זכוכית נקיה, ובלילה היא האירה מתוכה החוצה בחזרה דרך האור של עצמה, זה שהיא יצרה.

שנדליר שלי, נקיה. מקסימה.