מצמרר: החייל הפצוע התעורר וביקש להניח תפילין של ראש

את הפוסט המרגש הבא כתב רפי, אביו של לוחם בשם נריה קפלן, שנפצע בעזה ומאושפז בטיפול נמרץ באיכילוב. מי שפרסם אותו לראשונה היה ינון מגל. "‏טיפה רקע - נריה קצין סיירת גולני, נשוי לשירה ולהם 2 ילדים קטנים, מתגורר בישוב עפרה. עמד להכנס לתפקיד סמ"פ".

לדבריו, ‏נריה מתעורר מדי פעם בטיפול נמרץ לאחר הניתוח, ולמרות שהוא מדבר בקושי ונרדם חזרה - כשהתעורר לראשונה וראה שעוד מעט השקיעה, הוא ביקש מאביו להביא לו מהר תפילין של ראש. 

"הנחתי לו והוא מלמל תפילת מנחה, ולמחרת בבוקר פתח עיניים ושוב זה מה שביקש. אמר קריאת שמע ונרדם חזרה. בפעם  השלישית, הוא קרא לי להתקרב אליו ושאל: 'מה אמרו? מתי אוכל לחזור ליחידה?".

לדברי רפי, בנו היה בהתקפה בצפון רצועת עזה לפני כשבוע, והכוח שלו זיהה שני מחבלים ועקב אחריהם עם רחפן בבית ספר הסמוך לבית שבו שהו, בשכונת רימאל. "‏החפ"ק של המ"פ וצוות 1 של הפלס"ר פתחו במרדף מהיר יחד עם 2 טנקים. הטנקים הובילו. כשאחד הטנקים הגיע לצומת ופנה לכיוון בי"ס, נשמע פיצוץ חזק. כתוצאה מזה נפצעו 4 במצב דחוף לפינוי.  3  מהם,  ובהם בני נריה (קפלן) שהיו צוות החפ"ק ולוחם אחד מהצוות הפלס"ר. בני צעק שאין לו יד. הראו לו שיש לו. הוא ראה בכתף שני חורים".

"ממש חששו שאלו רגעיו האחרונים"

הפצועים קיבלו טיפול מהיר בשטח, ופונו על אלונקות להאמרים כשבזמן הזה יורים הטנקים לעבר המחבלים. הם הובלו למנחת ומשם נלקחו לבתי החולים - שניים לתל השומר ושניים לאיכילוב. "תוך 50 דקות בני היה בחדר הניתוחים. ‏בגלל פצעי הירי חשבו שהיה ירי צלפים בנוסף לטיל RPG שנורה על הטנק. ‏הצבא בדיעבד חושב שהופעל עלינו מטען מסוג קלימגור שמעיף קליעים".

ממשיך רפי ומספר על גודל הנס שאירע להם. "הבן שלי הגיע ללא הכרה. הכתף שלו היתה מרוסקת והריאות נפגעו. הנקז ששמו לו בריאות בעלייתו למסוק לא עבד והריאות לא תפקדו. כבר חשבו שהוא ברגעיו האחרונים. לא היו בטוחים בזהותו והמדיניות היא שלא להודיע להורים על מצב פציעה כה קשה או חלילה גרוע מכך ללא זיהוי וודאי.

"הם כבר יצרו קשר עם הרבנות הצבאית (מול הרב הילל הורוביץ) ובקשו שיבוא מהר עם המכשיר שמזהה לפי טביעת אצבע. ממש חששו שאלו רגעיו האחרונים".

"צוות הריאות נכנסו לפעולה הצילו אותו שוב"

אבל הקב"ה רצה אחרת ובזה אחר זה החלו להגיע הניסים. "לפי הרופא המנתח (ביבס) ס"מ לכאן או לשם במיקום או בזווית טיפה שונה ולא היה כבר במי לטפל. פרופ' אמל חורי שקיבל את בני בהגיעו  זיהה את הבעיה וסיבת חוסר ההכרה - ראה שהנקז לא עובד ומיד החליף לנקז חדש.  

"לאחר חצי דקה הריאות חזרו לתפקד ובני חזר להכרה. בשלב זה בקשו מנריה להתקשר אליי ולאשתו. הוא סירב ואמר שלא רוצה להלחיץ. אז איימו עליו שישלחו חיילים במדים לדפוק בדלת ולהודיע, אז הוא הסכים. הוא אמר לי שהוא נפצע ביד והכל יהיה בסדר. בשלב זה קצינת הנפגעים לקחה את הנייד חזרה והסבירה לי שהוא פצוע קשה ונכנס בדחיפות לניתוח מורכב ושנגיע מיידית.

"צוות הניתוח בכתף דרש מצוות מנתחי הריאות שיישארו למקרה שהריאות יקרסו שוב, ואכן זה מה שקרה . תוך כדי הניתוח בכתף (שחזרו לו כתף וקיבעו עם פלטינות) הריאות קרסו, צוות הריאות נכנסו לפעולה הצילו אותו שוב - ואז סיימו את העבודה על הכתף".

תוך שהוא מודה על החיבוק הצבאי שקיבלו, שנמשך לדבריו 24/7, ועל צוות הרופאים המקצועי באיכילוב - רפי לא שוכח להזכיר גם את צוות הפינוי מחיל האוויר, שלא שכח את בנו והגיע לבקרו. "תוך כדי שיחה הייתי חיב לבטא את ההתרגשות מכך שכולנו מאוחדים. ושזה דור נפלא. שכבר הספידו אותו, והנה תראו אלו גיבורים. אחד מהם אמר לי: 'תדע לך, אני הייתי חתום על עצומות נגד שירות מילואים. אישית חתמתי שגם אם תהיה מלחמה ויקראו לי - לא אגיע'. שאלתי אותו 'אז למה באת?', והוא ענה לי 'כי הראש לחוד והלב לחוד. איך יכולתי לא לבוא?! לא הייתי סולח לעצמי'.

ממשיך רפי וכותב: "הבן שלי צמוד למשככי כאבים. זה גם גורם לבחילות וחוסר תאבון. אבל אתמול בשבת הוא פתח עיניים ואמר לנו 'אני רעב. אפשר קצת קצת עוף ואורז'? אשתי פרצה בבכי של שמחה. ב"ה מצבו התייצב ואנחנו מודים לקב"ה, למשפחה התומכת, לחברים, לצוות הרפואי ולצה"ל. כולם גדולים. חסדי ה'".