"עברו כמעט 300 ימים, אך אנחנו לא מאבדים תקווה אפילו לרגע"

"אילו יכולתי לדבר עם עומר ולהעביר לו מסר, הייתי אומרת לו שידע שכולנו מתפללים עליו, עושים הכל כדי שיחזור הביתה, ולא מפסיקים", אומרת גניה צוהר, דודתו של עומר נאוטרה, חייל בודד שהגיע מארה"ב כדי להתגייס, אך נחטף בשמחת תורה לעזה, ומאז לא התקבל ממנו אות חיים.

בשבוע שעבר הגיעו הוריו של עומר להשתתף בוועידה של המפלגה הרפובליקנית במילווקי, שם נשאו דברים לפני מיליוני משתתפים, והצליחו לרגש את ההמונים. אורנה, אמו של עומר, סיימה את דבריה בציטוט פסוק מספר התהילים: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי". היא ובעלה פנו באופן ישיר לעומר, וקראו אליו: "עומר, אנחנו אוהבים אותך ולא נפסיק להילחם בשבילך".

גניה, דודתו של עומר המתגוררת בארץ, מצטרפת אף היא לדברים. "אין יום שבו אני לא קמה בבוקר ושואלת את עצמי 'מה עם עומר?'", היא מספרת. "כדודה שהייתה כל כך קרובה אליו, אני לא מסוגלת שלא לחשוב על מה שעובר עליו בשבי – הוא אכל? שתה? הוא בכלל בחיים?. התחושות האלו כל כך מכבידות ומדאיגות. איך אפשר לחזור לחיים ולהמשיך את השגרה בזמן שיש לנו 120 חטופים בעזה?"

הקסם של עומר

ההורים של עומר הם ישראלים שנולדו וגדלו בארץ, אך מתגוררים כבר 25 שנים בארה"ב. עומר נולד שם, אך לדבריה של גניה, מאז ומעולם היה עם אהבה גדולה לארץ. זה גם מה שהוביל אותו להתגייס כחייל בודד, ואף להתעקש על כך שהוא רוצה לחוות את האווירה הישראלית מהמקום הקרוב ביותר שלה.

"הוא לא רצה להתארח אצל משפחות, או שיעשו לו 'סיורים בארץ', אלא הוא פשוט השתלב במהירות בחברה הישראלית", מסבירה גניה. "מכיוון שהוריו דיברו איתו בבית בעברית, הוא גם הסתדר נפלא עם השפה, ובתוך זמן קצר הצליח להתאים את עצמו לכל מי שסביבו, ולהפוך לחלק בלתי נפרד מהמרקם הישראלי".

גניה מבקשת להדגיש כי "עומר לא הגדיר את עצמו כדתי, אך תמיד כשהוא התארח אצלנו בשבתות הוא היה סבלני ומכבד, פשוט מעצם היותו אדם. הוא אף פעם לא הבין את הדיבורים על 'אנחנו' ו'אתם', כי אצלו זה בכלל לא היה נושא. אין אצלו מעמדות, אין אצלו גילים, אין דתי או חילוני. יש פשוט אנשים, וזה הקסם שלו.

"אגב, גם לילדים קטנים הוא התייחס בכבוד. הזיכרון האחרון שיש לנו ממנו הוא מאחד מימי חול המועד סוכות, כשהוא הגיע להשתתף במסיבת יום ההולדת של בני בן האחת עשרה. הוא הביא לו מתנה ושיחק איתו במשחקים כאילו היה בגילו. כל כך היה חשוב לו שהילד ישמח וייהנה.

"אחרי שעומר נחטף והתחיל המאבק למען החטופים, הרגשתי שאין יותר מתאים ממנו כדי לייצג אותו. כי כל הנושא של החטופים הוא במהותו לא מוגדר. הרי בקונצנזוס החטופים הם של כולנו – יש ביניהם דתיים ויש קיבוצניקים, יש שמאלניים ויש ימניים, הם מגיעים מכל הפנים של החברה הישראלית, ואין מישהו שיכול לנכס אותם לעצמו, כי בסופו של דבר כולנו, ללא יוצא מן הכלל, חדורים ברצון משותף – לראות את הילדים האלו שבים הביתה".

את היום בו נודע להם על כך שעומר חטוף, גניה לא מסוגלת לשכוח. "אנחנו אנשים דתיים, ועד שיצא החג בכלל לא ידענו שקרה משהו. אחרי הבדלה הבנו לראשונה שיש בלגן. שלחתי הודעה לעומר בה ביקשתי לשמוע שהכל אצלו בסדר. לרגע לא העליתי בדעתי שקרה לו משהו, אבל אני חייבת לציין שדווקא ההורים שלו חששו מהרגע הראשון שהוא נחטף, והתברר שהם צדקו. יומיים לאחר מכן כבר התקבל אישור רשמי להיותו בעזה, שבוי בידי החמאס".

חיבור של תפילה

גניה במקצועה עוסקת בהפקת אירועי נדל"ן, אך מאז שפרצה המלחמה היא לא מסוגלת לחזור לשגרה, ומארגנת אחת לשבוע בקביעות מיזם ייחודי בכיכר החטופים, בו מתכנסים מאות אנשים לתפילה, לשירה ולקרבה לבורא עולם.

"עומר תמיד נתן משלו למען אחרים", היא מסבירה. "הוא כל כך חשב על מי שסביבו, והיה מתאים את עצמו לכולם. אני זוכרת שהוא הגיע לביקור אצלנו פעם, ואחרי זמן קצר קם וביקש ללכת. שאלנו אותו 'למה אתה הולך? רק הרגע הגעת', והוא הסביר: 'יש לי חייל שנמצא במצב נפשי קשה, אני צריך לנסוע לעודד אותו'. הסתכלתי על בעלי ושנינו היינו המומים. אבל עומר באמת הפסיק את הביקור שבקושי התחיל, קם ונסע, כדי לעזור לאותו חייל. כל כך מצמרר לחשוב על כך שעומר, שכל החיים שלו עזר לאחרים, כעת איננו יכול לעזור לעצמו. התפקיד של כולנו הוא להתאחד למענו ולמען יתר החטופים, ופשוט לא לשכוח אותם. לעשות הכל כדי להמשיך לדבר עליהם, לדאוג להם ולהצטרף לקריאה לשחרורם. הקריאה הזו שאני באופן אישי מעבירה לכל אחד שאני פוגשת, חוצה מגזרים ובאמת פונה לכל אחד. כי את המחבלים שחטפו לא עניין מי מהחטופים שומר שבת ומניח תפילין או איזה פתק הוא שלשל לקלפי. החטופים הם האחים והאחיות של כולנו".

כחלק מהפעילות שלה למען השבת החטופים, יזמה גניה את המיזם 'שרים ומתפללים למען החטופים', שמתקיים מדי יום שלישי בכיכר החטופים. "זהו מיזם שכל כולו אחדות ונועד לקרב בינינו ולייצר תפילות משותפות", היא מסבירה, ומדגישה כי כוונתה לאחדות ולא לאחידות, מתוך הבנה שכולנו יכולים להתפלל יחד, גם אם איננו אחידים או דומים זה לזה בהשקפותינו ובהתנהגותנו.

"המיזם שלנו הוא כולו אחדות", מדגישה גניה. "חשוב לי להדגיש שמטרתו אינה פוליטית או כדי להשפיע על הממשלה מכיוון כזה או אחר. אנחנו רוצים פשוט לשיר שירים מאחדים ולהתפלל למען עתיד טוב יותר של המדינה, ללא פילוג ושיסוע, בשאיפה לבנייה מחודשת של החברה הישראלית".

גניה מציינת כי אחד הדברים היפים שנוצרים מדי שבוע הוא שיחות על החטופים ועל הדמות שלהם. "אנשים רבים כל כך עוברים ליד הפוסטרים שלהם ומתייחסים אליהם כמו לתמונה, מבלי להבין מיהו האדם שנמצא מאחוריהם. אני חושבת שחובה על כל אחד מאיתנו לדעת מי זה עומר, מיהי שירי, מי זו אגם, ומיהו כל אחד אחר מהחטופים. פשוט ללמוד ולהקשיב".

אנשים לא נבהלים כשאת מדברת איתם על תפילה?

"המיזם כבר רץ חודשים ארוכים, ועוד לא נתקלתי בהתנגדות מהותית", היא משיבה. "באופן אישי אני מקפידה להדגיש בכל פעם שתפילה אינה חייבת להיות בקונספט הדתי שלה, כי לכל אחד מאתנו יש משאלת לב שהיא בעצם תפילה. אבל עם הזמן נוכחתי לראות שגם התפילה במהותה האמיתית כבר פחות מפחידה את העם. מאז שפרצה המלחמה יש הרבה יותר הקשבה ומוכנות לקבל, אנשים מתחילים להבין שמילים כמו 'תפילה' ו'אמונה' אינן מפרידות אלא מחברות".

ומה החלק שלך באירוע?

"אני דואגת לחלק ה'אומנותי' של האירוע. בכל שבוע מחדש אני משתדלת להביא מרצים ואנשים שידברו ושיחזקו את כולנו, בהתאם לזמן ולשעה. כך, למשל, לפני שלושה שבועות ציינו את יום השנה העשירי לחטיפת שלושת הנערים, אז הבאתי את בת גלים שער, אמו של גיל-עד שער. וכך, בכל פעם מחדש, אני רותמת מיזמים וגופים שונים שכולם יחד קוראים לאחדות עם ישראל.

"היוזמה שלי מצריכה ממני בכל שבוע מחדש לחפש אנשים שינאמו ושיחזקו את הציבור, אבל אני אף פעם לא מתכוננת יותר משבוע מראש, כי תמיד חולפת בי המחשבה שערב התפילה שלנו עוד יהפוך למסיבת הודיה גדולה".

אופטימיות ואמונה

נראה שאין ישראלי שחווה את אירועי המלחמה האחרונים מבלי שישפיעו עליו, וגם גניה מעידה שהמלחמה טלטלה אותה מאוד. "באופן אישי אני חייבת לציין שהמלחמה חיזקה אצלי את האמונה שמגיעה כיום לעוצמות שלא ידעתי שיכולות להיות קיימות", היא אומרת. "מיום ליום אני מרגישה עד כמה שהאמונה היא זו שמחזיקה אותנו, ובלעדיה אנחנו אבודים. המשמעות של האמונה אינה דווקא שהכל טוב, לפעמים יש גם מצבים קשים שאינם ניתנים להסבר, אבל גם בהסתרה שבתוך ההסתרה נמצא השם יתברך. במסע כזה אין תשובות, ומה שמוטל עלינו הוא להוריד את הראש ולדעת לקבל לא רק את הליטופים, אלא גם את הדברים הפחות נעימים. ברור שזה לא קל, בפרט במצבים של חוסר ודאות, אבל אני מרגישה באופן מוחשי שהאמונה שומרת עליי. בכל בוקר אני זועקת 'מזמור לתודה', מודה לבורא עולם, ואומרת לו: 'זה על חשבון השמחה הגדולה שתביא לנו כבר בקרוב...'".

קיבלתם מעומר אות חיים במהלך הזמן שחלף?

"כבר קרוב ל-300 יום שאנחנו לא מקבלים ממנו שום אות חיים, אבל מעדיפים לקחת את זה רק לכיוון חיובי ולהאמין שאם לא נודע שקרה לו משהו, הוא בוודאי חי ובריא ושלם, ועוד יחזרו אלינו. אנחנו מצפים לכך בכל רגע, ואין שבת שהמקום שלו בשולחן לא מצפה לו, תמיד עם תמונה שלו. מאמינים שהתפילות לא ישובו ריקם, ושיגיעו בשורות טובות בקרוב ממש".

אבל איך אפשר לשמור על אופטימיות בתוך מצב כל כך כאוב?

"אני באמת אופטימית, מתוך הבנה ואמונה שכדי לשמור על עצמי ועל משפחתי, אני חייבת להיות אופטימית ולא ליפול לייאוש. אני גם מאמינה ביכולת הישירה של התפילות שאנחנו מקיימים כאן ששולחות את האנרגיה לעומר, כדי שיוכל להמשיך לעבור את מה שהוא עובר שם, כי ברור לי שככל שהמסע שלנו מורכב, של עומר מורכב פי כמה וכמה משלנו".

ומה אומרים ההורים של עומר על הפעילות שלך?

"כפי שניתן לשער, על עץ תפוחים לא צומח אגס. ההורים של עומר הם אנשים מדהימים, ממש כמוהו, מנהלים תמיד שיח מכבד ומקבלים של כל אדם באשר הוא. הם משקיעים את המקסימום שביכולתם בארה"ב, וגם נמצאים כל הזמן על הקו לישראל, ואילו אנו פועלים מכאן ומקווים מאוד שנזכה לקבל יחד את הבשורות הטובות של חזרתו של עומר. הלוואי שנזכה לחבק אותו בקרוב ממש, ושכאשר הוא יחזור הוא יהיה גאה כשיראה שיש כל כך הרבה אנשים שמתוך אחדות ציפו לראות אותו".