"הפחדים הגיעו בלילות, האמונה בטוב ניצחה": ריאיון עומק עם האמא שילדה רביעייה

"שבועיים עברו מאז, ואני עדיין לא מעכלת", פותחת שלי חכימי בחיוך גדול, מתקשה לקלוט את המסע שעברה בשבעת החודשים האחרונים. ארבעה תינוקות יצאו מבטנה בזה אחר זה, ראשונים שני בנים, אחריהם שתי בנות. יחד איתם התפוגגו כל המתח והחששות שליוו את ההיריון הנדיר, זה שהתחיל בהלם מוחלט והמשיך בהחלטה איתנה לא לדלל. בדרך ידע ליבה של שלי עליות ומורדות, אך היא לא ויתרה והמשיכה לנווט את דרכה בתוך ים אי הוודאות. והיו גם מתנות מיוחדות משמיים, שאי אפשר היה לפספס.

"התפללתי לתאומים"

עד לפני כשמונה חודשים, היו ישראל ושלי חכימי הורים לשני ילדים בלבד. "בנר ראשון של חנוכה התפללתי לתאומים, ככה לבד, בשקט", היא משתפת. כאשר כמה שבועות אחר כך הגיעה הבשורה על היריון של רביעייה, זו הייתה הפתעה מוחלטת. "ישראל כמעט והתעלף, זה היה הלם מוחלט. ישבנו ברכב ולא ידענו איך לעכל את הבשורה".

זמן לא רב אחר כך, החלו גלים של תחושות לסעור בליבה. "זה היה די מבלבל", מתארת שלי, "יום אחד שמחתי על הבשורה הטובה וביום שאחריו אמרתי לעצמי 'אמא'לה, איזה מפחיד, מה אני הולכת לעשות עם הדבר הזה?'. גם כשכבר הפנמנו שזה הסיפור שלנו והחלטנו לא לדלל, זה עדיין לא היה פשוט. לפעמים עלה הפחד בעוצמה גבוהה, לפעמים השמחה. בשלבים מתקדמים עדיין פחדתי, אבל הרגשתי שזכיתי במשהו גדול, חזק. המשכתי להאמין ולהתפלל שההיריון ייגמר בידיים מלאות".

מה הוביל אתכם להחלטה שאתם משאירים את כולם ולא מדללים?

"הלכתית מותר לדלל במצב כזה, כדי שההיריון לא יהווה סכנה לאם ולשאר העוברים. אבל לא היינו מסוגלים להכיל את המחשבה שצריך להוריד את אחד הילדים. איך אפשר בכלל לבחור את מי להוריד? הרי כל אחד מהם הוא נשמה בפני עצמו. זו החלטה נוראית וקורעת. לכן החלטנו שכל עוד הכל בסדר והעוברים מתפתחים, אין סיבה לגעת בהם".

מה הייתה תגובת הרופאים?

"כבר מהרגע הראשון בו קיבלנו את הבשורה, בעלי ואני התפללנו לה' שישלח לנו שליחים טובים לאורך המסע. שלא יציקו לנו ולא יפילו אותנו דרך סטטיסטיקות מפחידות ועוד שלל איומים. ובאמת הייתה לנו סייעתא דשמיא מיוחדת בעניין. כמעט כל רופא שפגשנו קיבל את ההחלטה שלנו בטוב ועשה כל שביכולתו לעזור. ראיתי במעטפת המקצועית התומכת הזו את יד ה' ממש". 

במהלך הדרך, האם סימני השאלה התעוררו שוב לחיים?

"לא. דבקנו בהחלטה שלנו לחלוטין, והיינו בתחושה טובה מההתחלה, באיזושהי ידיעה פנימית שהכל יהיה בסדר. ברור שאנחנו בני אדם, ולא פעם הפחדים והמחשבות הקשות השתלטו, אבל הצלחנו לעשות הפרדה ביניהם לבין המצב התקין של העוברים, ביניהם לבין הידיעה שאנחנו מושגחים מלמעלה. בעלי כל הזמן אמר לי 'הקב"ה מאחורייך, כל עם ישראל מאחורייך', והעיתוי המדויק של היריון מיוחד כל כך בזמן מלחמה רק חיזק את התחושה הזו. הרגשתי שזה לא מקרי, שבזמן בו נהרגים כל כך הרבה אנשים, אני זוכה להביא לעולם חיים בעוצמה גדולה כזו. ראיתי זכות ביכולת להמשיך את העם שלנו, דווקא אחרי שחיים אחרים נגדעו. לא הייתי גם כל הזמן בשיא האמונה, נלחמתי עליה".

איך נלחמים על אמונה?

"דרך הרבה שיחות יחד. בכל פעם שהבכי, החששות והפחדים התחילו לעלות, ישבנו, בעלי ואני, לדבר ועודדנו זה את זו. כאשר אני פרקתי מהלב, קיבלנו ממנו כוח. בפעמים שהוא ישב ודאג, אני חיזקתי אותו. כתוב 'להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות', וכך בדיוק זה היה אצלנו. במשך היום הכל היה בהיר לי, האמונה הייתה חזקה וידעתי שאנחנו הולכים לעמוד באתגר. אבל איך שהגיע ערב, הגיעו הדאגות מכל כיוון ואיימו לטרוף הכל. ואז ישבנו לדבר, להוציא הכל ולבכות, והכוח הזה יחד החזיק אותנו לאורך המסע".

בנוסף לשיחות המשותפות, הגיעו גם חיזוקים מבחוץ. "שוחחנו לא פעם עם הרב שלנו והוא נתן לנו כוחות. וכמובן המשפחה, ואמא שלי המיוחדת, תמכו בנו לאורך כל הדרך".

"ומה אם זה ייגמר בטוב?"

כך, אל מול החששות, עמדה לנגד עיניה של שלי רק אפשרות אחת. "היה לי אולטרסאונד פעם בשבועיים, ובין לבין הייתי בתוך איים של חוסר ודאות. לא היה לנו מושג מה יהיה מחר, מחרתיים, עוד שעה. מעולם בחיי לא הייתי בחוסר ודאות גדול כל כך", היא מתארת. "דווקא שם, היחיד שהיה איתי הוא הקב"ה. בכל רגע בו הרגשתי עם הגב לקיר, ידעתי שנותר לי להסתכל למעלה ולהתפלל. מתוך כך נוצר אצלי קשר עמוק איתו, שהלך ונבנה גם מתוכי וגם דרך חיזוקים מסביב".

זכיתם לסיים את השלב הקריטי בידיים מלאות, ועדיין שלב ההתפתחות של הילדים לפניכם. את חושבת על זה?

"התפילות לסייעתא דשמיא לא נגמרות, אבל אני לא מוכנה לנבא שחורות. נכון, הילדים שלי נולדו פגים, ועדיין - זו לא אופציה מבחינתי להישאב לפחדים. אני מאמינה בטוב, ולכן כאשר המחשבות הקשות מגיעות, והן מגיעות, אני נותנת להן מקום, אבל אז חוזרת למקום החיובי וממשיכה הלאה. מה יעזור לי לדאוג עכשיו על מה שיהיה או לא יהיה? דאגות רק מחלישות, וזה בדיוק מה שהיצר הרע רוצה".

יש בך עוצמה חזקה של אמונה בטוב, אבל מה אם הסיפור כולו היה נגמר אחרת?

"השאלה שאני הלכתי איתה הייתה הפוכה בדיוק - 'ומה אם זה ייגמר בטוב?'. דווקא בגלל שזו הייתה השאלה, זכינו להחזיק את ההיריון בלי להוריד אף ילד. זה לא שאנחנו מנהלים את העולם, לא אנחנו ולא הרופאים, אבל עשינו את ההשתדלות שלנו, וראיית הטוב אפשרה למהלך הניסי הזה להתממש".

נראה שהקב"ה ידע בדיוק למי לתת את הניסיון. "בלי קשר לעניין ההיריון, לאורך השנים הרבה אנשים אמרו לי שאני אדם נאיבי ותמים", אומרת שלי, "ואני - טוב לי להיות בתמימות הזו, בראייה החיובית. זה לא שאופטימיים לא נופלים. מאז הלידה, מדי לילה, אני מכבה את האור, שמה ראש על הכרית ודואגת. אני בוכה, משחררת, נותנת פורקן לפחדים, לא מטאטאה אותם מתחת למיטה. מעולם לא אמרתי ששום דבר לא ישבור אותי, אני גם קטנה ומפחדת, אבל אחרי שהכאב מקבל את מקומו, אני חוזרת להאמין בטוב, וברוך ה' זוכה גם לראות אותו".

מה יש לך לומר למי שעוברת גם היא אתגרים בהיריון?

"צריך לזכור שאנחנו לא מנהלים את העולם, רק עושים השתדלות. גם הרופאים לא מנהלים את העולם, ולכן חשוב לקבל חוות דעת רפואית, אבל יחד איתה לקבל דעת תורה. כשלוקחים את הדברים בפרופורציות הנכונות, ויודעים שהכל בידיים של ה' - זה נותן כוח לעמוד באתגרים".

איך את רואה את המשך גידול הילדים?

"קודם כל אני מתפללת, גם על הילדים הגדולים יותר שבבית, שזקוקים ליחס שלהם. יש פה הרבה מאוד מעבר לטיפול הטכני ברביעייה. ובגדול, אני אומרת לבורא עולם 'אתה הבאת את זה, אתה תדאג לזה'. כבר עכשיו רואים איך הוא דואג, יש התגייסות מדהימה של הרבה אנשים מסביב. מאז הלידה הטלפון לא מפסיק לצלצל, עם פניות מאנשים טובים שרוצים לעזור. זכינו להיות חלק מעם קדוש, שרק מחכה ורוצה לשמוע בשורות טובות. אנשים שמחים איתנו אפילו עוד יותר בתקופה הזו, שכבר שבענו צער ממנה. 

לסיום אומרת שלי: "מתוך השמחה הגדולה אני מאחלת לכולם שיזכו לשמחות, לזרע של קיימא בלי שום ייסורים או עכבות, ושנמשיך להגדיל ולהצמיח את עם ישראל יחד".