עשרת הרוגי מלכות: 10 סיפורים שלא ייאמנו על הקרבה ומסירות נפש שאין להן גבול

עשרת הרוגי מלכות היו 10 תנאים שהוצאו להורג באכזריות על ידי השלטון הרומאי בארץ ישראל משום שלא סרו למשמעתו, והמשיכו ללמוד תורה וללמד אותה.

10 הרוגים אלו הינם חלק מהמסורת היהודית של עמידה ומסירות נפש כנגד גזירות השמד שהטילו הרומאים, ואלו הם:

רבן שמעון בן גמליאל הזקן.

רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול.

רבי חנינא בן תרדיון.

רבי עקיבא בן יוסף.

רבי יהודה בן בבא.

רבי יהודה בן דמא,

רבי חוצפית המתורגמן.

רבי חנינא בן חכינאי.

רבי ישבב הסופר.

רבי אלעזר בן שמוע.

הסיבה להריגתם

ישנה דעה שנהרגו כעונש על מכירת יוסף. במדרש משלי מסופר על קיסר הרומי שחשב על דרך בה הוא יוכל לגרום למותם של חכמי ישראל. בא לפני 10 חכמים והציג לפניהם שאלה תמימה לכאורה: מהו עונשו של מי שגונב נפש? החכמים השיבו לו שחיוב גונב נפש הוא מיתה.

לאור תשובתם, הקיסר השיב כי 10 השבטים שמכרו את יוסף חייבים מיתה, וכיוון שהם כבר לא בחיים, החליט שבמקומם הוא יהרוג את אותם 10 חכמים שהוא זימן לפניו: ”איה אבותיכם אשר אחיהם מכרוהו, לאורחת ישמעאלים סחרוהו, ובעד נעלים נתנוהו. ואתם קבלו דין שמים עליכם, כי מימי אבותיכם לא נמצא ככם, ואם היו בחיים הייתי דנם לפניכם, ואתם תשאו עוון אבותיכם”.

כאשר נזרה הגזירה הזו על חכמי ישראל, עלה רבי ישמעאל למרום לשמוע מאחורי הפרגוד האם יש דרך להימלט מגזירת הקיסר. כה נאמר בקינת "אלה אזכרה" הנאמרת ביום הכיפורים: ”טהר רבי ישמעאל עצמו והזכיר השם בסילודים, ועלה למרום ושאל מאת האיש לבוש הבדים, ונם לו: קבלו עליכם צדיקים וידידים, כי בזאת אתם נלכדים”. המלאך אמר לרבי ישמעאל שמשמים הסכימו להריגת עשרת החכמים כעונש על מכירת יוסף.

פיוטים לזכרם

קינת "אלה אזכרה", הנאמרת בקהילות אשכנז ב'סדר העבודה' לקראת סוף תפילת מוסף של יום הכיפורים, ובקהילות הספרדיות כקינה בתשעה באב, היא ככל הנראה המפורסמת והנפוצה ביותר בין הפיוטים המספרים את מעשה 'עשרת הרוגי מלכות'.

בנוסף, קינת "ארזי הלבנון" נאמרת בתשעה באב בקהילות אשכנז המזרחי וחלק מקהילות אשכנז המערבי, ומתארת את מותם הטראגי של 'עשרת הרוגי מלכות'. 

10 התנאים שנהרגו באכזריות על ידי הרומאים

עשרת ההרוגים הם: רבן שמעון בן גמליאל הזקן, רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, רבי חנינא בן תרדיון, רבי עקיבא בן יוסף, רבי יהודה בן בבא, רבי יהודה בן דמא, רבי חוצפית המתורגמן, רבי חנינא בן חכינאי, רבי ישבב הסופר ורבי אלעזר בן שמוע.

סיפורי ההרוגים הקדושים:

רבי שמעון ורבי ישמעאל

המדרש מספר שלאחר שהבינו החכמים שאין ביכולתם לבטל את הגזרה, התיישבו בזוגות וחיכו למיתתם. הזוג הראשון היה רבי ישמעאל כהן גדול ורבן שמעון בן גמליאל הזקן. הקיסר התלבט את מי להרוג ראשון, ולאחר שכל אחד מהם רצה להיהרג ראשון, ציווה הקיסר להטיל גורל ביניהם. רבי שמעון עלה בגורל להיהרג ראשון, והוא נהרג בסייף.

רבי ישמעאל בכה על מותו של רבי שמעון, ובינתיים הביטה בו בת הקיסר וחמדה את יופיו, משום שהיה מ-7 האנשים היפים שהיו בעולם, ופניו היו דומים לפני מלאך ה'. נתמלאה בת הקיסר חמדה וביקשה מאביה: 'תן לי בקשה אחת!', אמר לה: 'כל מה שתאמרי אעשה, חוץ מרבי ישמעאל וחבריו'. אמרה לו ביתו: 'בקשה ממך, החיה אותו!', השיב הקיסר: 'איני יכול, שכבר נשבעתי להרגם'. 'אם כן', ביקשה הבת, 'צַווה ויפשיטו עור פניו כדי להסתכל בו במקום מראה'. הסכים האב האכזרי לכך, וציווה להפשיט מעל רבי ישמעאל את עור פניו בעודו חי. ונפטר לאחר עינויים קשים.

במסכת שמחות מסופר, שלפני הוצאתם להורג בכה האחד. שאל אותו רעהו: 'מפני מה אתה אתה בוכה? הרי לשתי פסיעות אתה נתון בחלקם של צדיקים, כלומר: מרחק שתי פסיעות בלבד מבדיל בינך ובין הצדיקים שבגן עדן; ואתה בוכה?!' אמר לו: 'אני בוכה על שאנו נהרגים כעובדי עבודה זרה, כמחללי שבתות, כמגלֵּי עריות וכשופכי דמים'. אמר לו: 'רבי, שמא סועד היית או ישֵן, ובאה אישה לשאול על נידתה ועל טומאתה וטהרתה, ואמרת לה: המתיני עד שאישן; והתורה אמרה 'כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו ... והרגתי אתכם בחרב'".

במדרש נוסף מסופר: "רבי שמעון ורבי ישמעאל ... היו מתחננין לאספקלטור: זה אמר: 'אני כהן בן כהן גדול, הרגני תחלה ואל אראה במיתת חברי'. וזה אמר לו: 'אני נשיא בן נשיא, הרגני תחלה ואל אראה במיתת חברי'. אמר להם: 'הפילו גורלות'. והפילו, ונפל הפור על רבן שמעון בן גמליאל. מיד נטל החרב וחתך את ראשו. נטלו רבי ישמעאל בן אלישע והניחו בחיקו, והיה בוכה וצועק: 'פה קדוש, פה נאמן, פה קדוש, פה נאמן, פה שמוציא סנדלפונין טובות ואבנים טובות ומרגליות, מי הטמינך בעפר, ומי מילא לשונך עפר ואפר'... לא הספיק לגמור הדבר עד שנטלו החרב וחתכו את ראשו".

על פי המסורת, רבי ישמעאל ורבי שמעון נהרגו בכ"ה בסיון, בשנת ג'תתכ"ח לבריאת העולם (שנת 68).

רבי עקיבא

במדרש "אלה אזכרה" מבואר שרבי עקיבא נהרג על ידי הרומאים כעונש על מכירת יוסף, אך בתלמוד מבואר שרבי עקיבא נהרג על שהקהיל קהילות ברבים ולימדם תורה בניגוד לגזרה שלא לעסוק בתורה.

על פי המדרש, מי שגזר את דינו של רבי עקיבא היה טורנוסרופוס. הרומאים עינו אותו במסרקות ברזל, והוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים וקורא את שמע, והאריך ב"אחד" עד צאת נשמתו.

רבי חנינא בן תרדיון

בתלמוד מבואר כי רבי חנינא בן תרדיון נהרג מפני שלימד תורה בגלוי בניגוד לגזרה. ובכ"ז בסיוון הוצא להורג בשרפה על ידי השלטון הרומי.

הגמרא מתארת כי גופו נעטף בזמורות עץ והוא נשרף יחד עם ספר התורה בו למד. כדי להאריך את ייסוריו, הניחו הרומאים על ליבו גיזי צמר ספוגים במים, ובכך מנעו את מותו המהיר. לקריאת תלמידיו כי יפתח את פיו כדי למות מהר יותר, אך הוא סירב להחיש את קיצו: "מי שנתן נשמתי לי הוא יטלה ממני". לתלמידיו סיפר שהוא רואה ”גווילין נשרפין ואותיות פורחות” (קלף נשרף והאותיות הכתובות בו אינן נמחקות, אלא פורחות; רמז לו עצמו; השרפה כילתה את הגוף, אך התוכן נשאר לנצח). התליין שהתפעל מגדלות נפשו של רבי חנינא שאל אותו אם יביאו לחיי עולם הבא אם יסלק את ספוגי הצמר מעל לבו. רבי חנינא השיבו לחיוב, ואף נשבע לבקשתו. התליין הגדיל את השלהבת ונטל הספוגים וכך מת רבי חנינא מהר יותר, ואף התליין השליך עצמו באש ונשרף. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון ותליינו מזומנים לחיי העולם הבא; ועל כך אמר רבי יהודה הנשיא: "יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים" (מסכת עבודה זרה).

רבי יהודה בן בבא

על רבי יהודה בן בבא מסופר במסכת סנהדרין וכן במסכת עבודה זרה שסמך לרבנות חמישה תנאים באושא. בעקבות "מרידה" זו במלכות באו רומאים להענישו. וכך מסופר: "אמר להם (רבי יהודה בן בבא, לתלמידיו): 'בני, רוצו!', אמרו לו: 'רבי, ואתה מה תהא עליך?' אמר להם: 'הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין'. אמרו: לא זזו משם (חיילי רומי) עד שנעצו לגופו ש' לולניאות (חניתות) של ברזל ועשאוהו לגופו ככברה".

במדרש "אלה אזכרה" מסופר שרבי יהודה בן בבא הוצא להורג בערב שבת לאחר שעה תשיעית. הוא ביקש מהרומאים שיתנו לו לקיים "מצווה אחת ושבת שמה, והוא עולם הבא", והם הסכימו להשהות את מיתתו עד לאחר קיום מצוות השבת. רבי יהודה התחיל לומר את הקידוש בנעימות ובקול רם, וכשהגיע למילים "אשר ברא אלקים לעשות" לא נתנו לו לסיים את הקידוש, אלא מיד הרגוהו ומת במילה "אלקים". ”יצתה בת קול ואומרת אשריך ר' יהודה שהיית דומה למלאך ויצתה נשמתך ב"אלקים", וציווה וחתכוהו אברים אברים והשלכוהו לכלבים ולא הוספד ולא הוקבר".                  

רבי יהודה בן דמא

המקור היחיד שבו מוזכרת הוצאתו להורג הוא מדרש אלה אזכרה והפיוטים שנכתבו עליו. בחלק מהפיוטים מוזכר במקומו רבי אלעזר בן דמא, שנהרג "על מצוות תפילין ישרה" או על מצוות ציצית.

במדרש אלה אזכרה מסופר, שיום הוצאתו להורג היה ערב שבועות, ובדומה לרבי יהודה בן בבא, הוא ביקש מהרומאים שיתנו לו לקיים את מצוות העצרת ולקדש, "כדי לשבח להקדוש ברוך הוא שנתן לנו את התורה", אולם בקשתו לא נענתה והוא נהרג מיד, וזאת בגלל הדו-שיח שניהל עם הקיסר בנושא העולם הבא, כפי המובא במדרש:

אמר לו הקיסר: 'עדין אתה בוטח בתורה ובאלוקים שנתנה?'

אמר לו: 'הן'.

אמר לו: 'מה שכרה של תורתך?'

אמר לו: 'עליה אמר דוד עליו השלום: 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".

אמר לו הקיסר: 'אין שוטים בעולם כמותכם, שסבורים שיש עולם אחר'.

אמר לו: 'אין שוטים בעולם כמותכם, שכופרים באלוקים חיים, ואוי לך ואוי לבושתך כשתראה אותנו באור החיים ואתה תרד בשאול תחתית'.

מיד חרה אפו של הקיסר וציווה לקשרו בשערות ראשו בזנב סוס ולמשכו בכל רחוב של רומי, ואחר כך ציווה וחתכוהו איברים איברים.

רבי חוצפית המתורגמן

במדרש שיר השירים מסופר שרבי חוצפית התחבא במערה עם תלמידי חכמים נוספים בגלל גזירות הרומאים, ונתפס ונהרג שם.

רבי חנינא בן חכינאי

רבי חנינא בן חכינאי מוזכר רק במדרש אלה אזכרה בתור אחד מעשרת הרוגי מלכות, וכך מסופר שם: "ואותו היום ערב שבת היה, וכל ימיו היה יושב בתענית מבן שתים עשרה עד תשעים וחמש שנה. אמרו לו תלמידיו: רבי, רצונך שתטעם משהו קדם שתיהרג? אמר להם: עד עתה התעניתי, ועתה איני יודע איזה דרך אלך, ואתם אומרים לי לאכול ולשתות? התחיל בקידוש היום, 'ויכולו' עד 'ויקדש', ולא הניחוהו לגמור עד שהרגוהו. יצאה בת-קול ואמרה: אשריך ר' חנינא בן חכינאי, שהיית קדוש, ויצאה נשמתך בקדושה".

רבי ישבב הסופר

במדרש אלה אזכרה מסופר, שביום שהוציאוהו להורג היה בן 90 שנה וביקש מתלמידיו להחזיק איש ברעהו ולאהוב שלום ומשפט. גם הוא ניהל עם הקיסר דו-שיח בנושא העולם הבא, שהכעיס את הקיסר וגרם לו לצוות על הריגתו.

במדרש שיר השירים נאמר שנהרג על מיטתו, ועליו נאמר הפסוק בתהלים: ”יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם".

רבי אלעזר בן שמוע

במדרש אלה אזכרה נכתב שהוא נהרג בן מאה וחמש ושנים, ויום הריגתו היה יום כיפור. ציווה הקיסר להורגו, ויצאה בת קול ואומרת: "אשריך רבי אלעזר בן שמוע, שהיית טהור ויצאה נשמתך בטהרה".

הרב זמיר כהן על דרגתם העצומה של הרוגי מלכות: