רמב"ן על פרשת פנחס: דבר תורה קצר ומרתק לשבת

בפרשת השבוע, פרשת פנחס, מצווה ה' את משה להניח ידיו על יהושע בן נון ולמנותו כמנהיג העם במקומו. כה נאמר בפסוק (במדבר כ"ז, י"ח): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ  אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם".

הרמב"ן מפרש:

"וצויתה אותו - על ישראל. דע שטרחנין הן, סרבנין הן, על מנת שתקבל עליך, לשון רש"י".

הרמב"ן מצטט את פירוש רש"י, שמסביר שעל משה לצוות את יהושע ולהדריך אותו לגבי העם ישראל. על יהושע לדעת שהעם הם טרחנים וסרבנים, ולכן הוא צריך להיות מוכן להתמודד עם הקשיים והאתגרים בניהול העם, ולקבל על עצמו את המשימה הזו מתוך הבנה שההתמודדות עם התכונות הללו היא חלק מתפקידו כמנהיג.

"ואינו נכון בעיניי" - הרמב"ן חולק על פירוש רשי"י.

"ואינו נכון בעיניי בעבור שאמר 'לעיניהם', כי יותר ראוי העניין הזה להיאמר בינו לבינו, כי בפניהם יגרום בהם התפקרות ומדרך המוסר שיזהיר להם בפני עצמן מהיותם עוד טרחנין וסרבנין".

הרמב"ן חולק ואומר שהפסוק "לעיניהם" מורה על כך שהדבר נעשה בפומבי, מה שיכול לגרום להתנגדות מצד העם. לדעתו, אזהרות כאלה צריכות להיאמר בפרטיות כדי לא לעורר מרד והתפקרות בקרב העם.

"אבל 'וצויתה אותו לעיניהם', שיצוונו במצות הנגיד והשופט כי בעבור היותו לראש יפקידם בידו, ויזהירנו להשתדל מאד בעניינם, ולהיות נלחם מלחמות ה', ויהיה הוא המוציא והמביא אותם, ולהיזהר בדבר המשפט - וזה ראוי להיות לעיניהם כדי שיבטחו בו וישמעו אליו, כי ידעו כי ילך בעניינם בדרכי האמת, כי כן ציווה אותו רבו".

הרמב"ן מפרש את הפסוק "וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם" כמצווה ליהושע להנהיג את העם בפומבי. המטרה היא להראות לעם שיהושע נבחר להיות מנהיגם ולהדריכו לפעול בדרכי האמת, לשפוט בצדק ולהילחם מלחמות ה'. בכך, העם יבטח בו ויקבל את הנהגתו, מכיוון שהם רואים שההנחיות וההוראות ניתנות לו ישירות ממשה.

"וכן עשה משה, שנאמר שם (דברים לא ז-ח) 'ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ וגו' עד לא תירא ולא תחת'. ובספרי 'צו את יהושע' - על דבר תלמוד וחזקהו ואמצהו מגיד שאין שני פרנסים לדור, ואילו מצוות הנגיד שיהיה תקיף ולא יירא את העם".

הרמב"ן מסביר שמשה ציווה את יהושע לעיני כל ישראל, כפי שנאמר בדברים ל"א, ז-ח: "ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ... עד לא תירא ולא תחת". בספרי נאמר ש"צו את יהושע" מתייחס ללימוד התורה ולחיזוק האומץ שלו, ומזה לומדים שאין שני מנהיגים לדור. הציווי למנהיג להיות תקיף ולא לפחד מהעם הוא חלק ממצוות הנגיד, כדי להנהיג בצורה חזקה ובטוחה.

"ולפי דעתי, בפשט הכתוב טעם 'וצויתה אותו לעיניהם' הוא המינוי שימנה אותו במעמדם להיות נגיד עליהם, כלשון 'מיום אשר ציווה אותי להיות', וכן: 'ויצוהו ה' לנגיד על עמו', וכן: 'למן היום אשר צויתי שופטים על עמי ישראל'.

הרמב"ן מפרש את הפסוק "וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם" כך שהכוונה היא למנות את יהושע כמנהיג על העם בפומבי, בנוכחותם. הוא משווה זאת לפסוקים אחרים שבהם השורש "צ.ו.ה" מתייחס למינוי של מנהיג או שופט, ומביא דוגמאות לכך ממקומות נוספים בתנ"ך. בכך, הכוונה היא שהעם יראו במו עיניהם את מינוי יהושע, כדי שיבטחו בו ויקבלו את הנהגתו.

מומלץ במיוחד - הרב זמיר כהן בשיעור נפלא על החוכמה האלוקית העצומה הטמונה בתורה: