פרשת פינחס: מה היה המעשה של פנחס, ומה היתה חשיבותו?

פרשת פינחס פותחת בדברי שבח של הקדוש ברוך הוא לפינחס, על כך שהוא עשה מעשה שהציל את עם ישראל מכליה: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרן הַכּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (במדבר כה, י-יא). "וְלֹא כִלִּיתִי". בני ישראל עמדו בפני כליה ופינחס הציל אותם.

"הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי" – על איזו חמה מדובר? כדי להבין עלינו לשוב לפרשה הקודמת, פרשת בלק: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן. וַיּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר, וַיִּחַר אַף השם בְּיִשְׂרָאֵל" (כ"ה, א'-ג'). זמן קצר לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל, הם נכשלו עם בנות מואב ובעקבותיהן הם אף עבדו עבודה זרה.

משה, אהרן והעם לא ידעו כיצד להגיב, והם בכו: "וְהֵמָּה בכִים פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד" (במדבר כ"ה, ו'). תרגום יונתן בן עוזיאל אומר שהם קראו קריאת שמע: "ואינון בכיין וקריין שמע". משה ואהרן לא ידעו כיצד להגיב לחילול השם הגדול שזמרי עשה, והתגובה הטבעית  שלהם הייתה לומר את קריאת הנצח שכל יהודי אומר בשעה שהוא נמצא בצרה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל השם אֱלֹהֵינוּ השם אֶחָד".

רש"י מציין: "בעגל עמד משה כנגד ששים ריבוא... וכאן רפו ידיו? אלא כדי שיבוא פנחס ויטול את הראוי לו". ידיו של משה רפו באותה שעה, ושעה זו הייתה שעתו של פינחס. מה פינחס עשה?

"וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרן הַכּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקר אֶת שְׁנֵיהֶם…וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (כה, ז-ט) – כבר הספיקו למות עשרים וארבעה אלף יהודים, והמגיפה פסקה רק אחרי שפינחס דקר ברומח את זמרי והמדינית. התורה מעידה, שאלמלא מעשה פנחס, עם ישראל היה מתחייב כליה.

פינחס לקח רומח - "וַיִּקַּח רמַח בְּיָדוֹ". ה"כלי יקר" כותב שהמילה "רמח" מרמזת גם על רמ"ח אברים – "כי במעשה זה שם כל רמ"ח אבריו בכפו". פינחס ממש מסר את נפשו. התורה מדגישה על פינחס "בקנאו את קנאתי". פינחס עשה מעשה מאה אחוז לשם שמיים.

מבלי להיכנס לפרטי ההלכה, בשורה התחתונה פינחס נהג כשורה, ותוכיח על כך התורה עצמה בתחילת פרשתנו, שמעשה הקנאות של פנחס עצר את המגפה שפשטה בעם בעקבות החטא עם בנות מואב, ובשכר זה זכה פנחס לכהונת עולם.

הגאון מוילנא (בספרו "דברי אליהו") כותב רעיון נפלא על המילים "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי".

פינחס בן אלעזר, אומר הגאון מוילנה, עשה מעשה צדקה גדול שאין כמוהו. הצדקה שלו לא הייתה שהוא נתן כסף, אלא הוא נתן את עצמו לצדקה, את עצמו ואת חייו למען כבוד השם ולהצלת עם ישראל. "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם" (תהלים ק"ו).

פינחס ראה את הטרגדיה, הוא ראה שמשה ואהרן בוכים, הוא קם מתוך העדה וסיכן את החיים שלו. חכמים אומרים שפינחס הכניס עצמו לסכנת חיים גדולה בבואו לקנא לכבוד השם, משום שבני שבטו של זמרי בן סלוא, בני השמעוני, באו לפגוע בו ולהרגו נפש. פינחס העמיד עצמו בסכנת חיים, הוא עומד מול שבט שלם ומסר את החיים שלו לצדקה. זו צדקה גדולה ביותר.

"וצדקה תציל ממוות" (משלי י', ב') – צדקתו של פנחס, אומר הגאון מווילנא, הצילה את עם ישראל ממוות. הגר"א מוצא לכך רמז נאה.

אחת המצוות שקשורות לצדקה היא מצוות מחצית השקל. מצוות מחצית השקל מסמלת את הצדקה שנתנו עם ישראל מידי שנה לבית המקדש.

בתוך המילה "מחצית" מופיעות האותיות ח.מ.ת.י ("הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי"), והאות צ' נמצאת באמצע. הגאון מוילנה מנתח את המילים "מחצית" ו"חמתי". 

מחצית: האות האמצעית היא צ' – רמז לצדקה. האותיות המקיפות את האות צ' במילה "מחצית" הן מצד אחד חי"ת ומהצד השני יו"ד – שתי אותיות המרכיבות את המילה "חי". כלומר, מי שמקיף את עצמו בנתינת צדקה, הוא מושך עליו חיים. האותיות המרוחקות יותר מהאות צ' במילה "מחצית" הן מצד אחד מ' ומהצד השני ת' – שתי אותיות המרכיבות את המילה "מת". התורה מרמזת בזה, שאדם המרחיק את עצמו מהצדקות, הוא מתרחק ממקור החיים ובכך הוא עלול לסכן את עצמו במוות. כשאדם מתמקד בצדקות הוא מקיף את עצמו בחיים.

כעת נעבור למילה "חמתי": במילה "חֲמָתִי" – האותיות מ"ם ותי"ו נמצאות באמצע והן מרכיבות את המילה "מת". האותיות חי"ת ויו"ד נמצאות בקצוות, והן מרכיבות את המילה "חי". המילה חמתי היא מלשון כעס וחמה. כשהשם כביכול כועס, שולטת מידת הדין וכך האותיות מ"ם ותי"ו קרובות, ואילו האותיות ח"ית ויו"ד רחוקות. כלומר, המוות מופיע והחיים מתרחקים. זה מה שקרה לבני ישראל בעקבות החטא עם בנות מואב.

מה עשה פנחס? "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי" – כלומר: פנחס, בעקבות הצדקה שלו, שהוא מסר את החיים שלו, הוא "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי". הייתה חמה. החיים התרחקו, המוות השתולל, הייתה מגיפה. כאשר פנחס עשה את מעשהו, פסקה המגיפה וכך הביאה פעולתו לתוצאה של הרחקת המוות וקירוב החיים. לכך רומז הפסוק כאן: "השיב (החזיר) את חמתי" - הוא החזיר כביכול את האותיות ("חמתי"),  לסדרן הראוי - ממצב של "חמתי" למצב של "מחצית". כשם שצדקה מצילה ממוות, כך פנחס במעשהו הציל את בני ישראל ממוות.

הרעיון של הגר"א מסתדר גם עם לשון הפסוק "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי" ולא "הסיר את חמתי". פנחס השיב את האותיות למצבן הראוי.

על פי זה מבאר הגר"א את הפסוק בתהלים (מזמור קו, ל-לא) "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם" (תהלים קו) - מעשהו של פנחס, פעל את אותה פעולה כפי שעושה הצדקה - מקרבת את החיים ומרחיקה את המיתה.

מסירות נפש נחשבת לצדקה גדולה ביותר.