פרשת פינחס – מה קורה לנו כשאנחנו שותקים?

א. "הרגלתי עצמי לבדוק כל מילה אם צריכה שתיאמר, ונהגתי קימוץ בדיבור. ומתוך שנהגתי קימוץ בדיבור, נשתייר לי אוצר של דיבורים", כך מספרת גיבורת הנובלה הירושלמית של הסופר ש"י עגנון – תהילה. במובנים משפטיים, לא פעם שתיקה מהווה כהודאה. אך פעמים רבות, השתיקה היא כלי עוצמתי המעיד לאו דווקא על אשמתו של השותק או הסכמתו לדברים שנאמרו, אלא בעיקר על חוסנו הנפשי ועולמו הפנימי העשיר.

ב. הן בפרשת בלק והן בפרשת פינחס, משה רבנו בוחר לשתוק. ובלשונו של רש"י: "נתעלמה ממנו הלכה". במקרה של זמרי בן סלוא והמדינית כותב רש"י כי זמרי פנה למשה ואמר: "משה, זו אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?". תגובתו של משה: שתיקה רועמת. במקרה של בנות צלופחד המבקשות נחלה, הן מציינות: "אבינו מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קורח, כי בחטאו מת, ובנים לא היו לו". גם במקרה זה, משה שותק.

ג. "ועדיין יש לתמוה", שואל הרבי מלובאוויטש, "איך שייך לומר שנתעלמה הלכה ממשה – רבן של כל ישראל, שקיבל התורה מסיני וכו'?". יתרה מכך, אף בהנחה שבאמת ובתמים נשכחה ההלכה ממשה, היינו מצפים מהמנהיג הגדול של העם היהודי לפעול אחרת ולא להגיב בשתיקה. הרי אחד שגדל בבתי מנהיגים כמו פרעה ויתרו, בוודאי זכה בחינוך גבוה הכולל בין השאר את אמנות הדיבור, המשא ומתן והלוגיקה. להבדיל, כראש מערכת השפיטה של בני ישראל במדבר וכמפרש התורה, היו בידיו כלים אנליטיים תורניים, אשר היה יכול באמצעותם לפסוק. היה באפשרותו להשיב תשובה כלשהי, ואולי אף תשובה מובהקת ומלומדת – גם במקרה של זמרי וגם במקרה של בנות צלופחד. אך משה בוחר לשתוק, שתיקה שאינה מאפיינת מנהיגים. 

ד. תשובות רבות ניתנו לשתיקתו של משה. אחת מהן מעניקה מענה לשני המקרים שציינו וקובעת עיקרון: כאשר יש למשה נגיעה בדבר, כאשר ניתן לטעון כנגדו כי הוא אינו אובייקטיבי, ואפילו רק למראית עין – וכך היה הן ביחס לזמרי בן סלוא והן ביחס לבנות צלופחד, הוא פוסל את עצמו מלדון בסיטואציה. במקום זאת, במקום להתווכח ולנסות להצטדק, במקום להשיב עניינית ולדחות את הטיעונים, הוא מבכר את השתיקה. וכלשון משפט הסיום של ספרו של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין: "מה שאי אפשר לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק".

ה. "ברוב דברים לא יחדל פשע, וחושך שפתיו משכיל", כך נאמר בספר משלי. אלא שבעידן הרשתות החברתיות וריבוי הערוצים נראה כי השתיקה איבדה מערכה. 'איך אינך מגיב לדבריו של פלוני?'; 'כיצד כבר יומיים שלא העלת סטטוס?'; 'מדוע לא הבעת את דעתך בעניין זה או אחר?'; 'אם אתה לא משתתף במחאה סימן שאתה נגדה', ועוד כהנה וכהנה. השתיקה, בניגוד לסגולותיה בקונטקסט המתאים, הפכה בימינו, לצערנו, לשלילה וסמל של חולשה. אך לשתיקה כאמור, יתרונות רבים. "עיקר התשובה, כשישמע ביזיונו – יידום וישתוק", כך כתב רבי נחמן מברסלב. "עת לחשות ועת לדבר", כתב קהלת. "לשתוק ולהרהר", כתב הפילוסוף סרן קירקגור, "משמעו לדעת לדבר". "כל ימי גדלתי בין החכמים", כלשון שמעון – בנו של רבן גמליאל, "ולא מצאתי לגוף טוב, אלא שתיקה". גם בהפטרה של פרשת פינחס, מקבל אליהו הנביא שיעור על חשיבות השתיקה. חרף ניסיונו לפעול אמת, להוכיח ולמגר את נביאי השקר, הוא נאלץ לברוח ולהסתתר, ולמעשה להתייצב מול השאלה הקיומית-אלוהית המופנית כלפיו: "מה לך פה אליהו"? אך כאשר מבקש אליהו להסביר את חשיבות מעשיו, הוא לומד כי ישנה התגלות ודרך התנהלות שהיא אינה רוח, או רעש או אש, אלא כפשוטו: "קול דממה דקה". וכך כתב המלבי"ם על הפסוק: "הראה לו כי במחנה רוח, ורעש ואש – אין ה' בם. רק בקול דממה. וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו: בל יסערו סער, בל ירעישו רעש, ובל יבעירו אש. כי ה' ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה, וימשכו את העם בעבותות אהבה ודברים רכים".

ו. מעבר לחשיבות השתיקה באירועים בהם, כפי שראינו, יש חשש לחוסר אובייקטיביות או פוטנציאל למחלוקת, השתיקה מאפשרת התעלות והתחברות לעולמות עליונים. וכך כתב הרב קוק על עוצמת השתיקה ומעלת הדומיה, תוך התכתבות עם הפטרת פרשת פינחס: "השתיקה נתבעת בעומק הנשמה, מכל אשר הגיגים עליונים, שבעצמם עומדים הם ממעל לחוג המבטא של האדם, הנם קבועים בתוכיותו. כשבעל המחשבה הדוממת עוסק בדממתו הנשגבה, עולמות רבים הולכים ונבנים, שירות נשגבות מתנשאות בשיא קדשן, וגבורה עליונה בעדן קודש מתרוממת על כל ספירותיו הרוחניות. השתיקה, המלאה חיים, מאצרת את הוד החכמה אל תוכה. העולם הרוחני והמעשי הולך ומתגלה בחידור עצום בכל פרטיהם, בכל קוויהם היותר מדויקים, אל החכם העליון, שכרמי מטעיו הנם מסויגים בהסיג של שתיקה היפה לחכמים. זאת היא הדממה העליונה, המתעלה בהודה על הרוח, הרעש, ועל האש, קול דממה דקה, והנה ד' עובר".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.