מגיעה לנו גאולה, וביחד אנחנו יכולים וחייבים להביא אותה

שבת שמחת תורה לפני תשעה חודשים תיזכר בתולדות עמנו כיום שבו ירד חושך גדול לעולם. 

גם בשבת חנוכה לפני 30 שנים ירד חושך כזה. החושך ההוא ירד על משפחתי כשאחי, סגן הראל שרם, קצין שריון מחטיבה 188 ותלמיד ישיבת ההסדר הגולן שבחיספין, נהרג בקרב ברצועת הביטחון בלבנון והוא בן 21 שנים.

האבל שחווינו בשמחת תורה לא היה אבל פרטי. בשמחת תורה נפתח פרק חדש בתולדות עמנו. פרק שנפתח באסון הקשה והנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל, והתוצאות שלו תלויות בנו. בכל אחד ואחת מאיתנו. פרק שבסיומו כשאשאל את עצמי איפה הייתי בזמן הזה שעם ישראל היה בסכנה קיומית, אני מקווה לענות לעצמי שעשיתי כל שביכולתי להשבת החטופים וביטחון המדינה.

הראל מסר את חייו על הארץ הזו כדי לאפשר לנו לחיות בה בביטחון, ביטחון שהופר בשבעה באוקטובר. הראל התנדב למשימה בה נפל מתוך תחושת אחריות ומסירות למדינת ישראל, ועכשיו כשהוא לא פה הבנתי שמוטלת עלי האחריות להמשיך את דרכו. אבל להמשיך לא רק את הדרך שבה נהרג אלא את הדרך שבה הוא חי.

הראל איחד סביבו אנשים מכל גווני הקשת. בשבעה שלו, כל מי שנכנס אמר שהראל היה החבר הכי טוב שלו. בחור דרוזי שהכיר אותו חמישה שבועות אמר שהוא היה החבר שהוא חיכה לו 20 שנה, ובחור חילוני כתב בחוברת שיצאה לזכרו: "לידידי ירא השמיים שלימד אותי אלוקים מה הוא". כי להראל היה הכישרון להיות קשוב לאחר, לקבל אותו ולתת לו אהבה וכבוד ללא קשר מי העומד מולו. יחד עם זה, הוא לא ויתר על הערכים שלו ועל מה שהיה חשוב בעיניו. הראל היה מנהיג.

הראל שרם הי''ד (התמונה באדיבות המשפחה)

לפני חמישה חודשים הגעתי לוועדות הכנסת ופגשתי משפחות חטופים, משפחות שכולות, אימהות לוחמים ומילואימניקים. ביחד הבנו את גודל השעה, והחלטנו לעשות מעשה ולשתף פעולה על מנת להחזיר את החטופים ולדאוג לביטחון המדינה.

בפגישה הראשונה החלטנו שאנחנו מדברים רק על מה שכולנו מסכימים, מתוך הבנה שאם נדבר על מה שאנחנו לא מסכימים כל אחד ילך הביתה עם הדעה שלו ולא נקדם כלום. ככה גילינו שעל רוב הדברים אנחנו מסכימים.

עם הזמן הדיבור הזה הביא להורדת המחיצות וקירוב הלבבות, ולשיח מכבד גם במצבים בהם אין הסכמה. אחדות איננה אחידות או התפשרות על הדעות שלנו, אבל באחדות צריך לפנות מקום לדעה של השני כדי שאפשר יהיה להתחבר אליו. להקשיב לו מתוך כבוד וראיית הכאב שלו. אחדות היא אמון. 

במלחמה הזו התגלו בעם שלנו מעשי גבורה יוצאי דופן. בחורים שעזבו את המשפחות שלהם והלכו לקרב מתוך נחישות, אמונה ומוכנות למסור את נפשם. נוכחנו באינסוף מעשי חסד, ערבות הדדית, תפילות ולימוד תורה.

במלחמה הזו התגלה שהעם שלנו מאוחד, נחוש ומאמין בצדקת הדרך. אסור לנו להקשיב לקולות שרוצים לפלג ולהחליש אותנו, כי רק אם נאחד כוחות, ביחד נוכל להביא להחזרת החטופים והשבת הביטחון. 

עוברים עלינו ימים קשים, אבל המציאות בה אנחנו חיים היא תוצאה של האמונות והדעות של יום האתמול. כדי לשנות את המציאות של מחר עלינו לשנות את התודעה של היום. לפתוח עיניים של חזון ולהאמין שבסופו של דבר הטוב ינצח.

אנחנו עם מופלא, עם יכולת מדהימה לקום מהאפר ולבנות מחדש. מגיעה לנו גאולה, וביחד אנחנו יכולים וחייבים להביא אותה.

הכותבת היא טלי ליברמן, אחותו של אחותו של סגן הראל שרם הי"ד, שנפל בלבנון לפני כ-30 שנה. טלי הקימה את הפורום לאחדות, משתתפת בוועדות בכנסת ולאחרונה השתתפה בעצרת האחדות "שרים יחד לשובם". העצרת מתקיימת מדי שבוע ביום שלישי בשעה 20:00 בכיכר החטופים בתל אביב