סיון רהב מאיר על דעת המיעוט, ועל הביקור המרגש ב"נווה תרצה"

1. יום השנה להתנתקות, פינוים של 22 יישובים בגוש קטיף ובצפון הרצועה. השנה אסור להתעלם. השבוע פגשתי ב"מאהל הגבורה" של המשפחות השכולות בירושלים פעיל ימין ותיק ומבוגר. יש לו בדיחה קבועה, בכל פעם שהוא רואה אותי: "נו, קראת כבר את דעת המיעוט?". הוא מתכוון, כבר שנים, לדעת המיעוט של בג"ץ בפסק הדין על ההתנתקות.

ומה פשר הבדיחה? לפני 19 שנים ביצע אריאל שרון את תוכנית ההתנתקות מעזה. הכל קרה מהר, וככתבת צעירה לא ממש התעמקתי בפרטים. הייתי בביהמ"ש העליון באותו בוקר. עשרה שופטים אישרו כולם את התוכנית לפינוי גוש קטיף, ונתנו אור ירוק. היא פשוט יצאה לדרך. רצה לדרך.

הפינוי היה זריז וכולנו יצאנו משם במהירות, לדווח על פסק הדין ולסקר את הדרמה שמתחילה. אף אחד לא שם לב לכך שמישהו התנגד בנחרצות. "קראתם את דעת המיעוט?". אותו פעיל ימין רץ אחרינו, נואש. אף אחד לא התעכב. אז השבוע – אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה טרור מהרצועה - חזרתי אל אותה דעת מיעוט. היא מדהימה. כדי לתקן, חייבים להכיר בקלקול. לרדת לשורש הטעות ולהבין מה עשינו לא בסדר ומה נעשה מעכשיו.

את דעת המיעוט כתב השופט אדמונד לוי ז"ל, היחיד שחשב אחרת. שופט דתי ושמרן מהעיר רמלה. וכך הוא כתב, כלומר זעק, באותו קיץ:"אין דרך ליישב את עקרונות היסוד שהציגה מפלגת הליכוד בראשות אריאל שרון ערב הבחירות, עם חוק ההתנתקות. העותרים נקלעו למצב בלתי סביר, כאשר בהצבעתם למפלגה אחת גרמו במו ידיהם לפינוים־שלהם מבתיהם ולהרס יישוביהם. והרי את התוצאה הזו בדיוק ביקשו העותרים למנוע על ידי הצבעתם למפלגת הליכוד!

"זו תוצאה קשה ובלתי סבירה של עיוות רצונו של הבוחר. נטען בפנינו כי ההתנתקות תביא ליציאה מהקיפאון המדיני מול הפלסטינים, תביא למציאות ביטחונית טובה יותר, וכי השלמת התוכנית תשלול את הטענות נגד ישראל כאחראית לגורל הפלסטינים בעזה. המשיבים לא טרחו לצרף חוות דעת של מומחים כדי להבהיר אם המטרות האלה הן גם ברות־השגה. מנגד, הציגו העותרים את חוות דעתו של האלוף במיל' יעקב עמידרור, שקובע כי הפינוי יקרב את סכנת שיגור הטילים אף לאזור אשקלון, כי ארגוני הטרור לא יפורקו, והדבר יחייב כניסה מחודשת של צה"ל לאזור, מה שיהיה כרוך במחיר גדול פי כמה בחיי אדם. לדבריו, נסיגה חד־צדדית תוכיח לפלסטינים כי הטרור משיג את יעדיו ולכן אין טעם במשא ומתן, ייווצר תקדים של עקירת יישובים ללא תמורה, ובנוסף ישראל תתקשה לקיים פיקוח הדוק על כניסת נשק לעזה, והדבר יגביר את הביקורת של העולם כלפי ישראל.

"המעט שחייבים המשיבים לעשות הוא להסביר לביהמ"ש את מה שלא טרחו להסביר לציבור הרחב: מה גרם לממשלה לאותה תפנית דרמטית בהתנהלות? מדוע על המתיישבים לפנות את בתיהם בפרק זמן של חמישה חודשים, משל היה השלום הנכסף מתדפק בקוצר רוח על הדלת?

"להשקפתי, חוק ההתנתקות לוקה בחטא, פוגע בערכיה של ישראל, מעוות את רצון הבוחר, פוגע בזכויות יסוד של היחיד ושל הכלל באופן לא מידתי, וסופו שיוביל לימים קשים, ואף לערעור זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל, גם בשטחים שאינם שנויים במחלוקת. ההתנתקות תרופתה אחת - להתבטל ולעבור מן העולם, וכך הייתי מציע לחברי לעשות, לו רק נשמע קולי".

הבדיחה של אותו פעיל ימין נראתה לי השבוע לא כל כך מצחיקה. כמה חבל שלא קראנו היטב את דעת המיעוט הזו. אבל המטרה אינה להסתכל על העבר. האם אנחנו מקשיבים לדעות מיעוט היום? נותנים תשומת לב למי שנחשב קיצוני, לא בקונצנזוס? או מתמכרים שוב לקונספציה שגויה ומשתיקים קולות אחרים, חשובים?

2. "תדברי איתנו על צמיחה מתוך משבר", ביקשו האסירות בכלא נווה תרצה. זכיתי להעביר שם השבוע שיעור על פרשת השבוע, פרשת פינחס. ישבתי מול אנשי הסגל של כלא הנשים היחיד בישראל, ומול עשרות אסירות במדים כתומים. אולי טוב שלא ידעתי לפני שהגעתי מה כל אחת מהן עשתה, רק אחר כך עשיתי גוגל על השמות, ולעיתים נחרדתי.

רב הכלא, הרב אביתר גרינפלד, הזכיר לי: "הרי אף אחת לא מגיעה לכאן ביום בהיר אחד. תמיד יש נסיבות קשות ברקע. העיקר זה להסתכל איתן אל העתיד, לא אל העבר".

אז איך מדברים על צמיחה מתוך משבר, עם מי שפשעו והורחקו מהחברה? דיברנו על דמויות בתורה שהטרגדיות גרמו להן לגדול ולהתעלות, אבל ביקשתי בעיקר לשמוע מהן על הפעילות שלהן. והנה מתברר שמאז שמחת תורה, הן עשו לא מעט.

מי שמותר לה לצאת פיזית, יצאה להתנדב בחקלאות.

אסירות אחרות - עשו יצירות אמנות וכתבו מכתבים שנשלחו למשפחות שכולות ולמשפחות חטופים וריגשו אותן. ויש גם משמרות של תהילים ושל תפילה, לבקשת המשפחות, עם שמות ספציפיים של חיילים, של פצועים, של חטופים.

אולי זה השיעור הכי גדול, אמרתי להן. שגם אתן חלק מהסיפור. לא באתי לספר לכן מה קורה בחוץ. אתן משפיעות על מה שקורה בחוץ. כל אחד, גם במצב הכי קשה, יכול להועיל ולתרום.

סיפור החטופים נוגע בהן במיוחד. השאיפה לחופש, לחירות. הן העניקו גם לי את הציור שקיבלו מהן משפחות החטופים. חומות של כלא נפרצות, עם הפסוק מתהילים חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר", חיים - מתוך הבור.

מפקדת הכלא, ורד רפאלי, עלתה לבמה לסיום: "את יודעת למה קוראים למקום הזה נווה תרצה? נווה זה שטח ירוק בלב מדבר, מקום של תקווה בלב השממה. ותרצה – היא הבת של צלפחד, אחת הנשים הצדיקות והאופטימיות שמוזכרות בתורה. תרצה – מלשון ריצה. להיות בתנועה מתמדת, להתקדם. ואכן, רוב מוחלט של האסירות משתקמות ולא חוזרות לפה. אחוז הרבה יותר גבוה מאשר אצל אסירים גברים. הכלא לא חורץ את הגורל של הנשים פה. הוא הזדמנות של 'נווה תרצה'".

אמרתי לוורד שמעולם לא חשבתי על פירוש יפה כל כך, ושתרצה מוזכרת בתורה בדיוק בפרשת השבוע שלנו, פרשת פינחס.