אפרת ברזל
"שנינו התפוצצנו מצחוק. יכול להיות שהוא דווקא רצה לבכות"
התפוצצנו מצחוק. יכול להיות שהוא דווקא רצה לבכות. "אצל אמא שלי זה בחיים לא היה קורה"
- אפרת ברזל
- כ"ג תמוז התשפ"ד
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)הדודים והדודות, הסבים והסבתות, אולי היינו אלה אנחנו, שקנינו לו, לתינוק הראשון, הנכד הראשון, את מיטב המחלצות במחלקת הפיג'מות של גאפ ניו יורק.
החבילות היו ארוזות, המידות על המדבקות מדויקות, וכל שנשאר היה להלביש אותו כשהוא יוצא מהמקלחת. שביל בצד בסירוק של פעם, ריח צפונבוני של ג'ונסון אנד ג'ונסון נואו מור טירס, צהוב.
ואז זה קרה. אולי בפעם הראשונה.
טרוּדֶה היתה המטפלת הייקית שלו בחודש הראשון, כדי שהיולדת תנוח. טרוּדֶה היתה אחות מוסמכת תל אביבית ותיקה וידועה, כבת שמונים. כשבעלי נולד היא טיפלה גם בו. דמות במסורת המשפחתית. שלהם.
כזוג צעיר שלא ידע הרבה על גידול ילדים, היא עזרה לנו ליישר עם סכין את הקו של הכפית של המטרנה, לימדה אותנו איך מכינים 24 שעות מראש אוכל לתינוק, לימדה איך להכניס למקרר. הוי, כמה פרימיטיביים היינו בגִזרה הזו. לסקר פרמיירה בקאמרי היה לי הרבה יותר קל מאשר להיות סגורה על זה שמדדתי 60 מ"ל מים על כל כף מדידה של אבקה, או כמה זה היה?
ואז זה קרה. הוצאתי את בנצ'ו מהמקלחת, והלבשתי לו באהבת אין קץ פיג'מה דנדשה, כותנה משובחת. מחייך ומבריק הבאתי אותו אל בעלי לסלון.
רבין ירצח עוד כחצי שנה, רק מכניסה אתכם קלות לתקופה, לאווירה.
ואז זה קרה. התינוק הושיט את ידיו אל בעלי, נקי. בעלי חיבק אותו, אבל בעיניים שלו, של האיש שאיתו התחתנתי, ראיתי תדהמה.
טרוּדֶה לא הגיעה באותו יום. זו אני שהייתי אחראית רחיצה. "מה קרה?", שאלתי, "למה אתה כל כך בהלם?".
"מה זה, מה הלבשת לו?", הוא שאל. "פיג'מה, מס'תומרת?".
"אבל למה ככה?".
ואני מנסה להבין מה ההלם, ושוב שואלת – מה זאת אומרת, למה הכוונה?
והוא הסביר. "את רואה על החולצה של הפיג'מה? זו שבחלק העליון של הגוף? יש עליה ציורים של אופנועים, בכל הצבעים. רואה?".
"רואה", עניתי. "נו?".
"ועל המכנסיים של הפיג'מה יש מכוניות. בכל הצבעים". "נו, אז איפה הבעיה, אז מה?".
"למה לא הלבשת לו גם את המכנסיים עם האופנועים, או את החולצה עם המכוניות? שיהיה סט, אותו דבר, בהתאמה".
"מה זה משנה?", שאלתי אותו. "זה בארון? זה נקי?".
"כן, זה במגרה של השידה. נקי". "אז למה בעצם ערבבת?".
ולא באמת ידעתי למה. ולא באמת ידעתי מה לענות לו. כי לא באמת היתה סיבה. אבל שנינו התפוצצנו מצחוק. יכול להיות שהוא דווקא רצה לבכות. "אצל אמא שלי זה בחיים לא היה קורה".
"גם לא אצל טרודה", החזרתי לו. "אבל אצלך כן".
"אצלי כן".
אף אחד מאיתנו לא ידע שזו רק הפעם הראשונה. כי זה המשיך כמעט אל כל תחום בחיים. כסאות שונים סביב פינת האוכל שבכוונה דגתי מאיזו ערימה, צלחות שונות בעיצובן לסט החלבי, אקלקטיות בכל תחומי העניין בחיי, ערבובים של קודש וחול, שחור, לבן, צבעוני וסגול, פרחים מסוגים שונים בגינה.
"את יודעת?", הוא אמר לי איזה יום לא מזמן, עם חיוך שמח, מלא בגרות והשלמה, "להיות נשוי לך זו עסקת חבילה".
"אז מה", עניתי לו, "גם לך".
המשך בשבוע הבא.