חם ברשת
איריס חיים, אמו של החטוף שנהרג מאש צה"ל, בריאיון בלתי יאומן: "במקום לכעוס ולהאשים בחרתי להגיד תודה"
איריס חיים, אמו של החטוף יותם חיים ז"ל שנהרג מאש כוחותינו, משתפת בדרך בה בחרה להתמודד: "אני לא מחפשת אשמים בחיים שלי. מאמינה מאוד בחיי הנשמות"
- נעמה גרין
- כ"ד תמוז התשפ"ד
איריס חיים על רקע רצועת עזה (צילום: Abed Rahim Khatib/Flash90)איריס חיים, אמו של החטוף יותם חיים ז"ל שנהרג מאש כוחותינו, התארחה בפודקאסט "נפש לוחמת", ושיתפה על תהליך ההתמודדות.
את דבריה בחרה איריס לפתוח בהקראת מכתב שהמשפחה מצאה במכשיר הטלפון הישן של יותם. במכתב, שנכתב לפני 5 שנים, כתב יותם כך: "יום קשה עבר, אבל למרות הכל אני עדיין לא נשבר. למרות שאצלי הכל שחור, אני יכול לראות גם את האור. אני פייטר. גם הפעם אפול על הרגליים ולא על עצמות הלחיים. יש לי חלומות ושאיפות, אבל עדיין אני זה שנוהג במכונית של החיים. ומחר דף חדש, יש לי מחוייבויות".
איריס שיתפה באופן ההתמודדות שלה מאז שיותם נעדר, ועד שהמשפחה קיבלה הודעה רשמית כי הוא חטוף: "ה'מיינד' שלנו לוקח אותנו לתרחישים הכי גרועים. כאמא לא יכולתי לדמיין את הבן שלי נמצא במקום שמרביצים לו, שמרעיבים אותו, שלא נותנים לו תרופות שהוא צריך, שהוא סובל. אז אמרתי לעצמי: 'אני מספרת סיפור אחר, וכל זמן שאין לי הוכחה ברורה למשהו - אני בוחרת מה לדמיין'.
"עשיתי הרבה עבודה של תהליכים פנימיים של שליטה בתודעה. התודעה משתגעת, והתפקיד שלנו הוא להחזיר אותה שוב ושוב להווה", אמרה איריס.
עוד הוסיפה: "אני מאוד ממליצה על תרגול של 'מיינדפולנס'. כל רגע שה'מיינד' שלי מדמיין את ההכי גרוע - אני עוצרת את זה, חוזרת לכאן ועכשיו, מתרכזת בנשימות, וזה מחזיר אותי לזה שאין לי מושג מה קורה עם יותם, אז מותר לי לבחור במה אני מאמינה.
איריס המשיכה ושיתפה על שרה אמנו: "כשבנה של שרה אמנו, יצחק, נלקח לעקידה, אמרו לה שהבן שלה מת. והיא, מהלחץ, מהפחד, מהמצב - היא מתה, ואז הוא חזר. אני לא הכרתי את הפרשה הזו עד שיותם נחטף, וכששמעתי עליה החלטתי שעד שאני לא אשמע הודעה ברורה מגורם מוסמך - אני לא מוותרת על התקווה".
עוד תיארה איריס כי שוחחה עם אחות של חטופה, ששיתפה אותה בדאגות ובחרדות שלה על הסבל שעוברת אחותה בעזה. "אמרתי לה: 'עד שאת לא שומעת באמת מה קורה לה - למה לך לדמיין את הרע מכל? מהרגע הזה את מאמינה שהיא חוזרת והיא בטוב'". איריס הוסיפה כי אכן האחות החטופה חזרה.
עוד ציטטה איריס את המשפט: "כל זמן שהפתיל דולק אפשר עוד לשנות", ואמרה: "הבנתי מה זה תקווה, מה זה אמונה. מה זה אמונה פנימית, שעוזרת לנו להמשיך ולתפקד".
"התרכזנו מאוד בתקווה. כששמענו שהוא חטוף, אמרנו: 'תודה לאל שהוא לא מת, שהוא חי'", שיתפה איריס, והדגישה: "אצלינו לא היה כעס".
עוד סיפרה שכאשר קיבלו סרטון של החטיפה, הם התעודדו לראות את יותם צועד על רגליו כשהוא לא פצוע. כן ראו סרטון מהממ"ד ממנו נחטף יותם, וראו שאין בו דם. בנוסף, אחד התאילנדים ששוחרר בעסקה היה עם יותם 53 ימים, וסיפר למשפחה שהוא ברוממות רוח ושומר על מורל מאוד גבוה. "זה מאוד עודד אותנו", אמרה.
איריס שיתפה על דרך ההתמודדות שלה: "אפשר לומר ל'מינד' רגע, שניה, אני המנהלת. במקום לכעוס ולהאשים, בחרתי להגיד תודה. יש דרך שהיא לא רק להאשים ולכעוס. כי כשאתה מאשים וכועס, אתה מפיל על אחרים אחריות לרגשות שלך. ואת זה אני מתרגלת כבר הרבה זמן. אני לא מחפשת אשמים בחיים שלי. ויש לי הרבה על מי לכעוס, גם לפני, אבל נפטרתי מזה. אני לוקחת אחריות".
איריס סיפרה על דרך נוספת שעזרה לה מאוד בהתמודדות: "באיזשהו שלב הבנתי שאנחנו חלק מכלל. היה זה בתחילת הכניסה הקרקעית, כשחיילים נכנסו לרצועה. התחלתי לחשוב על האימהות שלהם, ואז הבנתי שאנחנו חלק מסיפור גדול - זה נתן לי הרבה כוח. זה עוזר להרגיש שאנחנו חלק מסיפור גדול. אנחנו כאן ביחד בשביל משהו מאוד גדול. היכולת לראות את עצמי כחלק מכלל מאוד עזרה לי".
האם השכולה חזרה ואמרה: "תמיד יש רוע, תמיד יש שחור. החיים הם לא רק דבש. אבל כדי לשרוד את החיים האלה בלי לשקוע לתוך מרירות, אפשר לבחור איך לבפר לעצמנו את הסיפור".
על חשיבות המשמעות, אמרה איריס: "ברגע שמכניסים משמעות לסיפור, אפשר יותר להתמודד. הבן שלי מת מות גיבורים, הוא נחטף כחלק ממערכה שלמה. גם כאן אפשר לומר: 'היה שם מחדל. הוא לא היה אמור להיחטף'. אבל הוא נחטף, זה קרה. החיים הם לא רק גן של שושנים, וכעת השאלה - איך אנחנו לוקחים דברים.
"לאחר שקיבלנו את הבשורה הקשה שיותם הצליח לברוח ונורה מאש כוחותינו, התפרקתי", שיתפה איריס בכנות. "לקח לי יומיים לעשות מהלך על ה'מינד' ולספר לעצמי סיפור חדש על יותם. אמרתי לעצמי: מה זה אומר ברחו מהשבי? יותם לוחם חופש, כמו פרטיזן, יוצא לחפש את האור מתוך תחושה חזקה של: 'אני לא אמות בשבי'.
"אני מתמקדת בסיפור הגבורה של יותם, ולא בטעות שקרתה. כי אם אתמקד בטעות - אני בתודעת הכישלון, במקום הקרבני, במקום שפגעו בילד שלי. אבל אם אני בוחרת לומר: יותם בחר לעשות פעולה, ולקח אחריות, זה הסיפור שאני בוחרת לספר, וזה מאוד מרים אותי, וגם את הזכר שלו.
"אני מאמינה בחיי הנשמות. יש עולם שלם של נשמות של אנשים שהם לא איתנו פיזית, ואני מרגישה את יותם כל הזמן. מאוד מאמינה בעולם של נשמות", הדגישה איריס. "בנינו כולנו, כל המשפחה, סיפור על ההמשכיות של יותם, מה הוא משאיר לנו פה, אלו מסרים. ועם זה אנחנו ממשיכים הלאה".