פסוק מהפרשה: 5 פרשנויות וסיפור מפעים על פסוק אחד מפרשת השבוע, פרשת מטות

בפרשת השבוע, פרשת מטות, מובאים הלכות נדרים. כה נאמר: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". (במדבר פרק ל', פסוק ג') 

לפניכם ביאוריהם של רש"י, חיד"א, הגאון מוילנא, ספרי ובעל הטורים לפסוק זה, בתוספת סיפור מפעים על רבי אלחנן וסרמן הי"ד. 

1. פירוש רש"י 

"נֶדֶר – הָאוֹמֵר: הֲרֵי עָלַי קוֹנָם שֶׁלֹּא אוֹכַל, אוֹ שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי. יָכוֹל אֲפִלּוּ נִשְׁבַּע שֶׁיֹּאכַל נְבֵלוֹת, אֲנִי קוֹרֵא עָלָיו כְּכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה? תַּלְמוּד לוֹמַר: לֶאְסֹר אִסָּר, לֶאֱסֹר אֶת הַמֻּתָּר וְלֹא לְהַתִּיר אֶת הָאָסוּר (ספרי קנג). 

"לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ – כְּמוֹ "לֹא יְחַלֵּל דְּבָרוֹ", לֹא יַעֲשֶׂה דְּבָרָיו חֻלִּין". 

מצוות עשה מן התורה לקיים את הנדר, כפי הנלמד מהפסוק הנ"ל: "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה", וכן: "מוצא שפתיך תשמור" (דברים כ"ג, כ"ד). העובר על נדרו, עובר על מצוות לא תעשה של "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ".

2. פירוש החיד"א 

החיד"א בספרו "מדבר קדמות" מבאר את הפסוק כך: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה": אדם השומר על מוצא פיו, ואינו מחלל דבריו לענייני חולין, וכל דיבוריו וענייניו הם רק לשם שמים, אז מבטיחו הקב"ה ש"ככל היוצא מפיו יעשה", וברכותיו מתקיימות. 

3. פירוש ספרי 

"לא יחל דברו. לא יעשה דברו חולין. הרי שהיה חכם - לא יפר לעצמו. והדין נותן: אם מיפר לאחרים, לא יפר לעצמו? ת"ל לא יחל דברו, לא יעשה דבריו חולין". 

4. פירוש בעל הטורים 

"נדרים" בגימטריה "רוצח", שהנודר חשוב כרוצח אם אינו משלם, כיוון שבעוון נדרים הבנים מתים. 

כלומר, הערך הגימטרי של המילה "נדרים" שווה לערך של המילה "רוצח". בכך מסביר בעל בטורים שהאדם שנודר נדר ואינו מקיים אותו נחשב כרוצח, כיוון שהעונש על אי קיום נדרים עלול לגרום למות בניו של הנודר ואינו מקיים. 

5. הגאון מוילנא

הגאון מוילנא, באיגרת המפורסמת שכתב לאשתו, ביקש שתקפיד מאוד על עניין נדרים ושבועות, וכל חטאי הלשון.

כה דבריו:

"ולכן אני מזהירך, שתרגיל בכל היותר לישב יחידי, כי חטא הלשון על כולו. כמאמר חכמינו ז"ל (תוספתא פאה, א), "אלו דברים שאדם אוכל כו' ולשון הרע כנגד כולם". ומה לי להאריך בזה העוון החמור מכל- העבירות. "כל-עמל האדם לפיהו" (קהלת ו, ז)... וידביק שפתותיו כשתי ריחים כו'. וכל כף הקלע הכל בהבל פיו של דברים בטלים, ועל כל דיבור הבל, צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו. וכל זה בדברים יתרים. אבל בדברים האסורים, כגון: לשון-הרע וליצנות ושבועות ונדרים ומחלוקת וקללות, ובפרט בבית-הכנסת ובשבת ויום-טוב, על אלו צריך לירד לשאול למטה הרבה מאד, ואי-אפשר לשער גודל היסורין והצרות שסובל בשביל דיבור אחד (זהר), ולא נאבד אפילו דיבור אחד שלא נכתב".

עוד מוסיף הגר"א ומבקש מאשתו שתקפיד ביותר על חינוך הילדים שלא להוציא מפיהם נדרים ושבועות: "גם באתי לבקש מאתך מאד מאד בבקשה גדולה ועצומה ושטוחה, שתדריך את בנותיך מאד שלא יצא מפיהם קללה ושבועה וכזב ומחלוקת, רק הכל בשלום, באהבה ובחיבה ונחת. ועל קללה ושבועה וכזב, תכה אותם ולא תרחם עליהם כלל".

מסכם הגר"א את דבריו ואומר: "אבל העיקר לזכות לעולם-הבא בשמירת פיו, וזהו יותר מכל התורה והמעשים, כי הפה קודש קדשים".

סיפור מפעים על הפסוק 

בימיו של רבי אלחנן וסרמן היתה חבורת בחורים ריקים ופוחזים, שהפילו את חיתתם על כולם. 

באחד הימים התנפלה החבורה על מספר בחורים מישיבתו של רבי אלחנן, והחלו להפליא בהם את מכותיהם. הבריונים אף נכנסו לישיבה והמשיכו את האלימות. הגיע רבי אלחנן למקום וניסה לגרשם מהישיבה, אך ללא הועיל, הם עמדו בשלהם ולא רצו לצאת. 

משראה רבי אלחנן את פני הדברים, ניגש אליהם, והתחיל לדוחפם בשתי ידיו החוצה. אז העזו החצופים פניהם, וקראו לעבר רבי אלחנן בכינוי: "חָנִי! בלי ידיים!", השיב רבי אלחנן: "אתם – בלי ידיים!". רק יצאו הדברים מפיו הקדוש של רבי אלחנן, נשארו אותם החצופים משותקים בשתי ידיהם, מבלי יכולת להזיזן כלל… כך עד סוף ימיהם! 

כשראו כן בני הישיבה, החלו לדבר בהתרגשות על הנס הגדול שעשה רבם. אך כשנודע על כך לרבי אלחנן, מיהר וכינס את בני הישיבה ואמר להם: "רבותי! אין זה מופת כלל וכלל! אלא אם האדם שומר את פיו כראוי, ומקיים את הנאמר 'מוצא שפתיך תשמור', אז הקב"ה מקיים את כל אשר הוא מבקש. וכך נאמר: 'לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה' - אדם השומר על מוצא פיו אינו מחלל את דיבורו, וכל דיבוריו הם רק לשם שמים, אז מבטיחו הקב"ה ש"ככל היוצא מפיו יעשה", וברכותיו מתקיימות. 

"נדרתי לא לבקר את ההורים של בעלי": שו"ת מרתק על נדרים שאנשים נדרו

נדרים ושבועות ביהדות: עובדות וסרטונים על חומרת האיסור