כשכולם לעגו, אני הקשבתי: שמעון, הילד שלא אשכח לעולם

הייתי בבית ספר יסודי חילוני באחד הערים במרכז הארץ. היה בכיתה שלי תלמיד בשם שמעון (שם בדוי). שמעון היה על הרצף, וגם בעל משקל גוף גדול ובעיות בריאותיות כאלה ואחרות, וכל זה בכיתה של "רגילים", "בריאים", איך שלא נקרא לזה... הוא ישב שם בצד יום יום עם סייעת צמודה, יחד עם מסך מיוחד שעוזר לו לקרוא את מה שנלמד. המורה כותבת על הלוח, והוא לא יכול לראות את הכתב הקטן הזה, אז לתוך המחשב הסייעת משחילה דף שהודפס מראש עם החומר, וכל אות גדלה על גבי המסך לגודל של חצי דף a4. אני זוכרת כמה גדול זה היה.

זה היה מוזר מדי ובולט מכדי שזה יעבור חלק. ועוד בנוסף לשאר הדברים הלא רגילים ששמעון מביא איתו... וזה באמת לא עבר. אני זוכרת את הלעג והגיחוכים, שבפניו ושלא... אבל את אלו שבפניו אני זוכרת קצת יותר.

"שמעון העיוור... שמעון חולה ב-X" (עד היום אינני יודעת אם באמת חלה או לא).

הכיתה מתרוקנת לקראת ההפסקה, ורק הוא נשאר, עקב התפקוד שלו. לא יכול לרוץ ולשחק כמו כולם. ולא שכולם מחכים כל כך לבואו...

מצבי החברתי היה נהדר, לא קיצוני לשום מקום. יש חברים, יש חברות, יש מי שיקרא לי.

אבל בחרתי להישאר איתו בהפסקה, בכמה הפסקות אפילו. ונהניתי מאוד. ממש חיכיתי לצלצול על מנת לגשת אליו.

הכרנו, דיברנו. הוא לימד אותי על המסך המיוחד שלו, על אמו החולה, ועוד...

העזתי וביקשתי כמה פעמים מהילדים האחרים בכיתה שיפסיקו עם ההשפלות. לא זכור לי אם חל שינוי או לא.

בהמשך, אמא שלו נפטרה. כמובן הלכנו לנחם, כמה ילדים מהכיתה. זה עשה לו כל כך טוב! בתוך כל השבעה והצער, הוא פתאום הרגיש אהוב, חשוב, מעניין.

עברו שנים נוספות. סיימנו בית ספר יסודי. הגעתי לחטיבה, והתחלתי להתחזק בעקבות רבנית מדהימה, הרבנית ורד סיאני (מומלץ וחובה לכל יהודייה להכיר את האישיות הזאת, ויפה שעה אחת קודם).

אני בת 17, בבית ספר חילוני, כבר צנועה, שומרת נגיעה, מתהלכת ברחוב, ופתאום המבט שלי נעצר על פנים מוכרות... נער שהולך עם מקל נחייה.

"סליחה", אמרתי לו, "שמעון?".

הוא אמר לי: "כן, מי זאת?" (שמעון כבר לא ראה אותי כמו אז).

אמרתי לו את שמי, ושאלתי האם זוכר.

הוא הושיט את ידו ללחיצת יד, בחיוך מאוזן לאוזן ומבט מופתע בו זמנית. אמר את שמי ושם משפחתי, והוסיף את הרחוב המדויק, כולל מספר הבית של הורי, על מנת להראות עד כמה הוא באמת זוכר אותי, כולל פרטים נלווים...

"איך אוכל לשכוח?!", אמר, "איך לא אזכור את היחס שלך, כשכולם צחקו מסביב? היחידה שבאמת התעניינה בי. לעולם לא אשכח".

התרגשתי עד השמיים. סירבתי ללחיצת ידו תוך כדי התנצלות, ושיתפתי אותו שברגע זה שאנו מדברים, אני לבושה בחצאית, וכבר בעולם התשובה, לכן לא אוכל לגעת בו, אבל שמחה כל כך להיפגש שוב (ועוד לשמוע את המילים האלה, לא כל שכן).

הוא אמר שפעם יכל לראות ולקרוא דרך הגדלה מיוחדת, או יכל להביט מקרוב בחפצים ולזהות, אך עם השנים מצב הראייה התדרדר, עד שהתעוור לגמרי, וכעת הוא עם מקל נחייה.

היום אני כבר בת 29, וזוכרת את המפגש הזה, כיוון שהוא משמעותי מאוד לחיי.

ה' כיוון אותי לעבוד כסייעת צמודה כבר שנתיים, והתפקיד שלי ברור לכולם. מלבד העשייה עם הילד שאיתו אני עובדת – זה העשייה שמסביב שמשמעותית לי. שמריחה פגיעות, שקופצת כשיש השפלות, שמגנה חרם ומילות גנאי בכל תוקף. זהו לא תפקידי המקצועי, זה לא הפירוט שכתוב לי על המשרה שלי בתלוש. זה תפקיד חיי, בכל מקום שבו אלך.

אני אוהבת את האחר, מחויבת לעזור לחלש, לוקחת את מידת הרגישות שה' העניק לי במתנה, ומשתמשת בה יום-יום, רגע-רגע. ולא! לא "אשרי", ואני לא "צדיקה". זה החמצן שלי וההנאה שלי, אין יותר כיף מלקום בבוקר ולקבל עוד הזדמנויות ל-24 שעות הבאות שבהן צריך לתת מעצמך, וככל שקשה יותר ודורש יותר מאמץ, הקרבה ומסירות נפש, זה שווה ומספק יותר.

נסו, אני אומרת לכם, זה בדוק ומנוסה. נסו למצוא את עצמכם עסוקים בעצמכם כמו בדרך כלל, ביומיום ובעשייה השוטפת, ותחליטו לעצור, להתלבש, להתארגן ולצאת לסיבוב בחוץ לשעה. בשביל מה? בשביל לחפש את המבוגרת עם השקיות, את השכנה שעצובה, את ההומלס  שרוצה כל כך איזה בקבוק מים קר בחמישה שקלים.

וואו!!!! זה מעין עולם הבא.

אוהבת אתכם, ישראל.

ספרו לנו על רגעים קטנים של אהבת חינם שיצרתם או חוויתם, על חיוך, מילה טובה, על התחשבות בזולת, עשייה למען האחר, או על רגעים שהפכו את היום של מישהו אחר לטוב יותר.

שלחו לנו את הסיפורים לכתובת הדוא"ל  debi@htv.co.il ואנחנו נפרסם את הסיפורים המעניינים ביותר באתר, כדי שכולם יוכלו ללמוד ולקבל השראה.