פרשת מטות: מילים ריקות או מילים יוצרות?

א. "איש כי ידור נדר לה' או השבעה שבועה לאסור איסר על נפשו – לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה", כך נאמר בתחילת פרשת מטות. כמה פעמים אמרנו בליבנו את המשפט – 'מיום ראשון דיאטה', ולדאבוננו הוא לא הפך למציאות. במקרים רבים, דווקא את ההבטחות לעצמנו איננו מקיימים. אחד מהרציונלים הניצבים מאחורי הנדר הוא עצם ההבטחה הניתנת באופן פומבי, בקול, בדיבור המחייב את האדם לעמוד במילתו. מילים הנאמרות בקול ומתוך כוונה אמיתית, אינן דברים בעלמא. הן אינן בגדר "כלאם פאדי" (كلام فاضي) – מילים ריקות, כמו הביטוי בשפה הערבית. המילים, ביכולתן ליצור מציאות. "לאסור איסר", אומר רש"י: "לאסור את המותר, ולא להתיר את האסור". האדם הנודר נדר יוצר עבור עצמו מציאות ביחס לפעולה או חפץ מסוים. הוא מתחייב לדרך מסוימת, התובעת ממנו להתאמץ יותר. ועל כך אמר רבי עקיבא: "נדרים סייג לפרישות".

ב. כאמור, לא פשוט לעמוד בהבטחות שנתנו לעצמנו. אחד הנזירים המפורסמים בתנ"ך – שמשון הגיבור, מעניק לנו שיעור משמעותי ועצה פרקטית, כיצד לוודא שאנחנו עומדים במילתנו ושומרים על ההבטחה שנתנו לעצמנו. "וירד שמשון ואביו ואמו תמנתה, ויבואו עד כרמי תמנתה, והנה כפיר אריות שואג לקראתו. ותצלח עליו רוח ה', וישסעהו כשסע הגדי ומאומה אין בידו, ולא הגיד לאביו ולאמו את אשר עשה". בהמשך לאירוע מכונן זה, חד שמשון את חידתו המפורסמת שהפכה מטבע לשון: "מהאוכל יצא מאכל, ומעז יצא מתוק". אך חידה נוספת, וקודמת בזמן, מקבלת ביטוי בשאלתו של המלבי"ם: "הלא הלך עם אביו ואמו ביחד ואיך פגע בו הכפיר בהיותו לבדו עד שאביו ואמו לא ידעו מזה?". אחת התשובות לשאלה זו, נעוצה בדרך שעליהם היה לעבור. השלושה הגיעו "עד כרמי תמנתה". הוריו של שמשון קיצרו דרך הכרם, אך שמשון אשר דבק בנזירותו, התרחק מהכרם והאריך את הדרך, ובשלב זה נתקל לבדו בכפיר. לנזיר אומנם אין איסור לעבור דרך כרם ענבים, אך על מנת שלא לעמוד בפני ניסיון כדאי להציב גדר. הסייג הנוסף אינו מצביע על חולשת הרצון אלא על הכרה במבנה הנפש האנושית. רעיון זה מוצג בתלמוד הבבלי במילים: "לך לך, אמרין לנזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב", היינו – מוטב להגביל את עצמך וללכת מסביב, מאשר להלך סמוך מדי לטווח הסכנה, אשר בו אתה עלול להיכשל ולא לעמוד במילתך.

ג. הגם שבאופן כללי היחס בתורה לנדרים הוא מורכב, הרי שלכאורה ניתן למצוא בפעולה זו ערך חיובי. בעולם הטבע, ישנה התיאוריה הנקראת: "עיקרון ההכבדה". הגה אותה הפרופסור אמוץ זהבי, זואולוג, מייסד החברה להגנת הטבע וחתן פרס ישראל. על פי התיאוריה, בתנאים מסוימים, כאשר חיה נוטלת על עצמה "הכבדה" שהיא אינה חייבת ואפילו מקשה על הישרדותה, היא למעשה משדרת אמינות, בריאות וויטאליות. נוצות הטווס הן הדוגמא הקלאסית לכך. על פניו, לטווס אין שום צורך אבולוציוני בנוצותיו המפוארות – ההפך, הן מכבידות עליו ומצריכות השקעת משאבים. בכך שהוא נושא אותן בתפארתן, חרף היותן מותרות, הוא מאותת לחברה על עליונותו ועל כך שהוא איתן, פורה ומוצלח יותר ביחס לסביבתו.   

ד. פרספקטיבה נוספת להביט על סוגיית הנדרים והפרישות מבחירה, היא האבחנה, עליה עמד הפילוסוף הפרוסי – עמנואל קאנט. לדידו, חוק אוטונומי, חוק עצמי ותבוני שהאדם נוטל על עצמו, הוא בעל ערך גדול יותר מחוק הטרונומי – כזה הניתן לו מבחוץ. וכלשונו בספרו 'הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות': "רצון שהוא מחוקק חוקים לעצמו... רצון שהוא עצמו מחוקק עליון... לעיקרון הנוכחי קורא אני בשם עיקרון האוטונומיה של הרצון, בניגוד לכל עיקרון אחר הנכנס לפי זה לכלל ההטרונומיה... רעיון זה מוליך לידי מושג פורה מאד המחובר עם אותו המושג על דבר היצור בעל התבונה, היינו לידי המושג על דבר ממלכה של תכליות". לצד גישתו של קאנט, הכוללת מספר הנחות יסוד מוכמנות, קובע התלמוד הבבלי במסכת קידושין כלל המעניק עדיפות לקיום הציווי אותו מכנה קאנט – הטרונומי: "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה". כלומר, מי שמחויב באופן הטרונומי לביצוע כלל מוסרי, ומקיים אותו, הוא בעל עדיפות על מי שמקיים את הכלל האוטונומי מתוך אפשרות גם לא לקיים אותו. מבחינה רוחנית, קובעת הגמרא, המחויבות של הראשון משמעותית יותר. אומנם לטעמו של קאנט: "היצור בעל התבונה נבדל משאר היצורים הטבעיים בזה שהוא מעמיד תכלית לעצמו". אך לפי הגמרא, עוצמתו של מקיים המוסר, היא לאו דווקא בתבונתו העצמית ובהיותו מחוקק עצמי, כי אם באמונתו ובהתחייבותו להכפיף את עצמו לכללים שהם מעבר לעצמו.

ה. מבט גבוה יותר על המציאות, הוא מבט המאחד את החוץ ואת הפנים. לדעת הרב קוק, כאשר מתחברים ומתעלים, הופך האדם להיות תוכו כברו, הלב והשכל, האמונה והתבונה פועלים יחדיו בהרמוניה. במצב זה אין הבדל בין הכלל ההטרונומי לבין זה האוטונומי. לשיטתו: "הנשמה הגדולה, היא חובקת מרחבים ועונקת גבהי מרומים, שתוכנם עולה הוא מעל למושג המוסר והמידות". כאשר האדם מחובר באופן אותנטי וטבעי לשורשם של הערכים, הוא מקיימם, לא מתוך כפייה או ציווי חיצוני. הוא נמצא במצב תודעתי גבוה וייחודי, בו הוא בוחר, כדברי הרב קוק: "לעשות טוב מצד עצם הטוב". זהו מצב אוטופי – "המוסר האידאלי של העתיד". בטרמינולוגיה הקבלית, במציאות שכזו מתאחדים עץ הדעת ועץ החיים. ואז, כפי שכותב הרב קוק: "בהיותם לעץ אחד, הרי כל עץ החיים כולו שלם, ומפריו נוטעים נטיעות מרובות לכוון בשלימות את כל הפרדס כולו".

ו. "ברית כרותה לשפתיים", הינו מאמר חז"ל המדגיש את היכולת והעוצמה של הדיבור, לטוב ולרע, ליצור מציאות. מאחורי אפשרות הנדר, עומד הרעיון בדבר ההיתכנות של בריאת מציאות חדשה מעצם הדיבור, מעצם הבחירה והאמונה של האדם בהתגשמות משאלת ליבו. בימים אלה – ימי בין המצרים, עם ישראל מונה שלוש מאות ימים ולילות כואבים ומצערים מנשוא, לחטיפתם לעזה של "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה". נישא תפילה, בדיבור ובאמונה שלמה באפשרות התממשותה, ליציאתם במהרה "מצרה לרווחה, ומאפלה לאורה, ומשעבוד לגאולה, השתא בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.