הרבנית ימימה מזרחי על מגילת איכה הרלוונטית מתמיד: "שני הג'ינג'ים הקטנים האלה שעדיין בעזה"

מסעות בני ישראל. וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ, וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ. 

כל החיים שלנו הם מסע.  

והפרשה פותחת במילים: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'.  

וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. 

מוזר. בפעם הראשונה כתוב "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם".  

בפעם השנייה הסדר מתהפך: "וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם".  

מדוע?

וחז"ל יאירו, שרק במוצאי המסע, כלומר כשהגעת לאיזשהו יעד, פתאום את יכולה לראות: וואו!  

כל המקומות האלה שהיה נראה שסתם חנית, שסתם חֲנִיתַ –

בשביל מה כל החניות האלה??  

והם עונים: לא חֲנִיתַ. נָחִיתָ!  

נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. 

"נָחִיתָ" – ראשי תיבות: 

נִסִּים עָשִׂיתָ לָנוּ. חַיִּים נָתַתָּ לָנוּ. יַם סוּף בָּקַעְתָּ לָנוּ. תּוֹרָה לִמַּדְתָּנוּ.  

לפעמים המסע שאנחנו נמצאים בתוכו נראה  כל כך חשוך ומבהיל,

ופתאום את רואה איך ה' הנחה אותנו; "נָחִיתָ" – כמה ניסים קרו לנו.

איך למדנו להעריך את החיים הזמן הזה.  

כמה ים סוף נקרעו לנו. 

כמה תורה וחוכמה למדנו מהניסיון הזה.  

הייתי אתמול בשבעה של חייל גיבור, שהיה פצוע הרבה זמן, ולפני כמה ימים הוא נקטף ככה לבית עולמו.  

בסוף הביקור אמא שלו יצאה אחריי ושאלה אותי ככה בשקט: תגידי ימימה, אני בסדר? 

היא לא שאלה "הַעוֹד בְּנִי חָי". היא שאלה, העוד אני חיה? 

האם אני נראית לך בסדר, במצבי? 

ואמרתי לה: את לא מבינה כמה את נפלאה. 

את בדיוק! את לא הגיבורה הכל-יכולה ואת לא הממוטטת שלא קמה. את בדיוק מתאימה, עכשיו למצב שאת נמצאת בו באבלות, לא עלינו.  

ולכן, את גם תצאי מזה.  

אני כל הזמן אומרת שהשנה בשלושת השבועות אנחנו לא מרגישים את הכובד הזה שמרגישים בכל שנה אחרת –  

למה? כי הלב מבקש הלימה,  

הלב מבקש התאמה למצב.  

כל השנה הזאת, בכל החגים והמועדים סתם אילצנו את עצמנו לומר "וחג החירות, פסח, ואומנם השבויים לא בחירוּת, אבל...". או: "חג הפורים כאן ואנחנו נשמח דווקא".  

וזה לא התאים, לא התאים. קוראים לזה דיסוננס קוגניטיבי.  

ופתאום, שלושת השבועות מדברים את המצב שלנו בדיוק.  

יש הלימה מדויקת. עכשיו את בסדר.  

פינוי מבתים – יש לנו? יש. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר, יש ערים שיושבות בדד, קריית שמונה ומטולה למשל.  

עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר – יש? יש. שני הג'ינג'ים הקטנים האלה, כפיר ואריאל ביבס, שעוד נמצאים בעזה.  

נָשִׁים בְּצִיּוֹן, עִנּוּ בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה – יש? יש, לצערנו.  

אומר רבי עקיבא: תקשיבי מאמי. כששועל יוצא ממטולה הריקה, כשכלבים שוטים מסתובבים בקריית שמונה,  

תצחקו.  

כי כשזה קורה, גם הנחמה עומדת לקרות.  

כשחכמים רואים שועל יוצא מבית קודש הקודשים הם בוכים! אבל הוא לא.

תראו, הוא אומר. אנחנו נמצאים לפי הסדר. הכל ב-סדר. זה קורה עכשיו? גם נבואות הנחמה יקרו עכשיו.  

פוגעים עכשיו בילדים שמשחקים במגרש כדורגל?  

אז גם זה יקרה, אומר רבי עקיבא ומביא ממש את הפסוק מהנביא: 

עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָים, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ  יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים כדורגל בִּרְחֹבֹתֶיהָ. 

מה זאת אומרת? למה רבי עקיבא מביא את הפסוק הזה? 

הנבואה הזאת מתחילה בזקנים; "יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָים". וממשיכה בילדים.

תקשיבו, לסיפור  הזה יש התחלה, ויש המשך. יש את מה שראינו  במסע הארוך, הארוך הזה. ויש בעזרת ה' את המוצא מהמסע.  

אז החיים הם מסע. ויש מסעות כואבים, ומפרכים, ולא מובנים, אבל הם תמיד בדרך יולדים משהו מופלא.