סיון רהב מאיר: מסע בזמן, בחזרה לאוקטובר

1. קיבלתי השבוע מסע בזמן, בחזרה לאוקטובר. הצטרפתי למשלחת סטודנטים אמריקאים שסיימו את שנת הלימודים בניו־יורק והגיעו לכאן למשלחת סולידריות. ודרך העיניים שלהם, הכל מרגיש חדש, כמו אז אחרי שמחת תורה: הזוועות והכאב, אבל גם האחדות והבהירות.

כשהטיסה יצאה לדרך, הרב מארק ויילדס מארגון MJE שמארגן את המסע, שמע את החדשות: 12 ילדים נרצחו במג'דל שמס. בתחנה הראשונה שלהם בארץ, בארוחת ערב בשוק מחנה יהודה, אמר להם: "העולם תוהה מה תהיה תגובת ישראל על מג'דל שמס. אני מסתכל עליכם - אתם התגובה. החלטתם לבוא עכשיו לישראל. החלטתם לבוא הביתה".

הם קיבלו שבוע שהוא תמצית מזוקקת: הם ביקרו באתר הנובה, ערכו שם אזכרה, ונדהמו מעוצמת הרוע. הם היו בכותל בתפילה עוצמתית. הם ערכו ערב שירי ארץ ישראל, שירים מלאי תקווה ואהבת הארץ. הם פגשו משפחות חטופים, והיו המומים מהמפגש עם הורים שילדיהם בשבי, בציפורני חמאס. והם הגיעו להר הרצל, ערכו אזכרה ונחשפו לסיפורי גבורה. הם חוו מקרוב את כל קשת הרגשות הזו, לראשונה יותר ממחצית מהזמן הוקדש להתנדבות, בעיקר לעזרה לחקלאים. הם שתלו בחום יותר מ־2,000 עצי זית. "מה שאתם עושים עם השתיל הקטן הזה, משפיע 50 שנה קדימה", אמר להם הרב מארק תוך כדי שתילה. "בדורות הבאים ילדים יהודים יאכלו את הזיתים האלה, או ייהנו משמן הזית הזה. בתלמוד מסופר על חכם ששתל עץ למרות שהוא ייתן פירות עוד 70 שנה, כי הוא חשב על העתיד. זו הגישה".

למחרת, כשארזו מזון לנזקקים, הסביר למה הם מסייעים למשפחות זרות: "אין דבר כזה 'זרים', אנחנו אחים. אתם מכירים גוף של בן אדם, שבו היד תוקפת את הרגל? שבו הרגל מרביצה לבטן? זה הרי לא הגיוני. ככה גם אנחנו - עם אחד, גוף אחד. אם לרגל כואב, כל הגוף מרגיש. לאחים שלנו בישראל כואב, אז באנו לעזור".

אפשר לצחוק על התמימות האמריקאית, על הגישה התיירותיות, ועל מי שקופצים רק לשבוע, וגם זה רק בסוף הסמסטר. אבל לא בטוח ששבוע כזה, שמזכיר דברים פשוטים ובסיסיים, לא היה מועיל לרבים מאיתנו. לי הוא הועיל.

2. רוב המשפחות של קיבוץ עלומים חוזרות בימים אלה הביתה, וזו בשורה חשובה. הקיבוץ הקטן, שקרוב כל כך לקיבוץ בארי, פונה למלון בנתניה. הם עדיין לא מעכלים את גודל הפגיעה (עשרות מחבלים פשטו על הקיבוץ, שלושה ישראלים נהרגו בקרב איתם, 23 עובדים זרים נרצחו ונזק רב נגרם למשק). אבל הם עדיין לא מעכלים את גודל הנס (כיתת הכוננות הקטנה ניהלה קרב גבורה משש וחצי בבוקר עד 12 בצהריים, עד להגעת כוחות, בלי הרוגים מקרב תושבי הקיבוץ. במסמכים שנתפסו אחר כך על המחבלים פורטה התוכנית לטבוח ולחטוף, כמו בקיבוצים שכנים).

צורית אברהם שיתפה אותי בסרט פנימי ומרתק שהם הכינו, לסיום שנת הלימודים הכי מאתגרת שיש. כל צוות ההוראה מסכם ומעבד חוויה שראויה גם היא להוקרה: הפרק ההיסטורי שרושמת כעת מערכת החינוך.

צורית מספרת בפתיחה: "אמא אחת פנתה אלי בלובי של המלון ואמרה: 'אני לא יכולה יותר, אין לי רגע לבכות'. הבנתי שצריך לפתוח בית ספר, מחר בבוקר".

"פעם עשיתי המון ספורט", מספרת המורה שלומית מלר, "עכשיו אחרי עשרה חודשים במלון אני לא בכושר, אבל אני הכי גמישה שיש. זו הייתה שנת גמישות. בכל יום מתמודדים עם משהו אחר. למדנו המון".

הדס לב מסכמת: "תמיד אמרנו שאנחנו מאמינים באלוקים. עכשיו אנחנו עומדים בניסיון. אמונה זה לדעת שיש לנו כוחות לעמוד בניסיון שאנחנו מקבלים". ואז היא בוכה מול המצלמה, ואומרת: "הנה, כמו עכשיו, קצת בוכים אבל ממשיכים הלאה".

יעל ברוורמן, שאחראית לפינת החי בקיבוץ, הביאה לבית הספר חיות, ככלי טיפולי: "הילדים עושים מה שנקרא 'השלכה': החיה הזו נושכת כי היא מפחדת או כועסת. החיה הזו תוקפנית בגלל מה שקרה לה קודם. אם נלטף אותה היא תירגע. זה עזר להם לספר על עצמם, להבין את עצמם".

יעל שיחזרה איך בימים הראשונים הם ציירו ציורים בצבע שחור, ועכשיו הכל כבר צבעוני. עדי מוגיל סיפרה בדמעות שהנתינה לאחר נתנה לה כוח, "אחרת הייתי מתפרקת בעצמי". חני שקלאר, שחזרה מפנסיה עבור המשימה החינוכית, אמרה: "יציבות היא תרופה. לפתוח כיתה כל בוקר, זה מקור של עוצמה. זה הניצחון שלנו".

עדי לוי אמרה שעם כל הכבוד לרגישות, היה לה חשוב להפגין נחישות: "לא לוותר לילדים האלה, גם כשהם בסערת רגשות. הכי קל לפנק אותם, אבל צריך גם לדרוש מהם ללמוד, לעמוד ביעדים. לא לוותר על עצמם".

וצורית סיכמה: "הילדים האלה למדו לקום מחוויה מטלטלת. יש פה ילדים שקרוביהם נפצעו, נהרגו, ילדים שהיו בטוחים שכל הקיבוץ הולך למות. והנה, הם קיבלו חיסון לכל החיים. אולי לא לימדנו את כל החומר של משרד החינוך, אבל למדנו פה שכל משבר הוא פוטנציאל לגדילה".

לבית הספר שנסגר כעת, אחרי שנת לימודים מלאה, הם קראו יוב"ל - ישובו בנים לגבולם. עכשיו הם שבים. בהצלחה.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".