"ראיתי במסדרון שבעה מחבלי נוח'בה. תוך חמש שניות, כולם הרוגים"

סגן אלוף מתן אלגרבלי בן ה-33 כבר חשב שהוא עומד לאבד את חייו ביום הראשון של המלחמה, אבל היה דבר אחד שהחזיק אותו. "האמירה הזאת שרצה לי בלב ברגע בזמן שנפגעתי, היא שאין מצב שמישהו יספר לילד הקטן שלי, בארי, מי היה אבא שלו. זאת המחשבה שהוציאה אותי משם. הילדים המתוקים שלי ורעות שבראש, הם כל מה שיש לי בחיים", אמר מי שנפצע אנושות בכפר עזה ולאחרונה חזר לתפקיד כמפקד בגבעתי.

אלגרבלי, נשוי עם שלושה ילדים, החליט לחזור לצבא ובראיון ראשון לחדשות 12 הוא מספר מה עבר עליו מאז הטבח. הוא סיפר כי הוא קפץ מהמיטה בביתו במודיעין וירד ישר דרומה, תוך שהוא וחבריו מחסלים מספר מחבלים ומנסים לחלץ כמה שיותר אנשים.

"כאילו מישהו פשוט צבע בצבע סרט של השואה. אני זוכר שכולם לבשו שחור. ספק אם בגלל הלכלוך, הדם, ספק אם בגלל שהראש שלי פשוט רצה להשחיר את זה", הוא אומר. "יצאו אלינו פתאום מהשיחים עוד ניצול ועוד ניצול. כנראה שמעו אותנו מדברים בעברית והבינו, כי מי שראה אותנו מרחוק עם נשקים, היה בטוח שזה מחבלים והוא ברח. אני זוכר שיצא בחור גדול, גבוה ממני, בלפחות שני ראשים, והוא פשוט מנשק אותי במשך איזו שעה, מחבק אותי ומנשק אותי, ואני רק אומר לו, מנסה להגיע לו לאוזן, להגיד לו הכול בסדר".

רס"ן במיל' יהלי אהרון, ששה איתו בכפר עזה, משחזר יחד איתו: "שמענו קולות כזה של מישהו נאנח, מישהו צועק, 'איי, איי', משהו כזה. ראינו צמד רגליים מבצבץ עם זוג סנדלים. אני רואה את הסנדלים ואתה רואה שני קלאצ'ים. יש קלאצ' זרוק על השולחן, קלאצ' זרוק מתחת לשולחן. אני לא מבין אם זה קיבוצניק או לא קיבוצניק". מתן מסביר: "יש איזה רגע שהוא טס לכיוון הזה, והספקתי עוד איכשהו לעצור אותו, להחזיר אותו לפה ולהגיד לו, רגע, לאן אתה הולך? אז אמרנו, טוב, בוא נזרוק רימון הלם. אם הבחור שצועק היה אומר משהו בעברית, אז אתה מבין שהוא משלנו. אם הוא לא אומר משהו בעברית, אז אתה מבין שהוא לא משלנו. ואז מתכננים ביחד, הוא יזרוק את רימון ההלם ונעשה איזו פריצה דרך הבית.

"הבחור עם הסנדלים לא שוכב, הוא יושב עם רגליים ישרות. והוא מחכה. בשנייה שהוא יורה על הבחור שהיה איתי, אני מבין שהוא מחבל, ואנחנו מתחילים לירות מפה, ואז הם במקביל פורצים ויורים מכאן. אנחנו מגיעים לדלת של הבית, פותחים אותה, ואנחנו רואים במסדרון שבעה מחבלי נוח'בה, ממש עומדים, מחכים מכווצים. אני מתחיל לירות, וזהו, בתוך ארבע-חמש שניות, כל שבעת המחבלים הרוגים".

מאוחר יותר מתן נפצע, וקיבל טיפול מרופא שהיה במקום. "הוא היה נראה באמת במצב קשה", משחזר סר"ן ד"ר ראמי שייח, קצין רפואה חטיבתי בגבעתי. "ידעתי ישר שהוא נפגע, פציעה של דימום, קשה, חיוור לגמרי, אבל ידעתי שיש לו סיכויים. יש לו סיכויים, וצריך להעיף אותו כמה שיותר מהר. אבל הערכתי שהסיכוי שלו לשרוד נמוך". מתן מסביר כי "ראמי אמר משפט עוצמתי, בשנייה האחרונה, לפני שהוא עזב אותי בהאמר". ראמי מספק: "אמרתי לו, 'אחי, אתה תחזור לרעות ולילדים. תהיה איתם, תהיה חזק'. ואז הוא ממש עלה מולי, ומשם למסוק".

"הוא היה בטיפול נמרץ לב", משחזרת אשתו של מתן, רעות, שהכירה אותו בחן חובה. "כי לא היה מקום בטיפול נמרץ רגיל. הגענו, וראיתי את החלק התחתון של האף שלו, ושם אמרתי, זה האף שלו! והדבר הראשון שעשיתי, שהגענו, זה לבדוק שיש לו את כל הידיים ואת הרגליים".

מתן מספר מה ראה כשהתעורר: "ההתעוררות הייתה למחרת. זה היה נורא טבעי. ממש אני זוכר עדיין את כל הצינורות, פשוט עושה לב לרעות. כאילו, הכול בסדר, רק ישנתי, ישנתי טוב". צוות אלגרבלי בראשות מתן נכנס לאחרונה לרפיח. כעת, הוא עדיין נמצא בלחימה ומשפחתו ממתינה שיחזור.