סוד המוות נחשף: מכתב מטלטל ששלח אב ליתומיו ישנה את כל מה שחשבתם על המוות

רבי שלמה וולבה, בספרו המפעים "עלי שור", מציג מכתב נדיר ומרגש שכתב תלמידו של רבי ירוחם ממיר זצ"ל. מכתב זה, המלא בתובנות עמוקות על חידת המוות, מעניק לנו מבט יהודי ייחודי על משמעות החיים והקשר הנצחי בין הגוף לנפש.

לפניכם המכתב המלא: 

בני ובנותיי היקרים והאהובים 

הנני כותב לכם מכתב זה, ותקוותי שתקראוהו רק בעוד שנים רבות: ברצוני בזה לנחם אתכם על כי אינני עוד. אין אדם יודע שעתו, ויבוא יום - ה' יתברך יאריך שנותינו לטובה - וייפקד מושבי בביתי לנצח, ואתם - יתומים. 

והנה, אהובי, ראיתי הרבה יתומים; רובם - עולמם חשך עליהם לבלי ראות עצה ותקווה. הקטנים - מלאי קנאה, "לכולם יש אבא, ולי אין", והגדולים - מזועזעים אף הם, עד כדי התמוטט עליהם עולמם. רק מעטים ראיתי שנשאו יתמותם מחושלים, וגם נתעלו בעקבות המקרה. בהתבונני בזה אמרתי בליבי: עוד לפני שמנחמים את היתומים, יש ללמד אותם כיצד ישאו את יתמותם, והלוואי שיעלה בידי ללמדכם זאת, ותבינו דברי הבאים ויאירו לכם! 

המפתח לחידת החיים היא האמונה בחי העולמים. כח חיות אלוקי מחיה את כל העולם, כל עשב ועשב (שלכל אחד יש מלאך, כח רוחני, המכהו ואומר לו 'גדל'!) וכל אדם. כח חיות זה הוא עיקר הכל, ועיקר האדם - רוחו ונפשו. 

והנה ילדי האהובים, הנני תקווה כי זכיתי לגדל אתכם לאמונה - מעתה, תתחזקו באמונה ותדעו כי בה טמון גם המפתח לחידת המוות! אילו היתה התבטלות הגוף ביטול האדם עצמו, לא היתה נחמה לאבלות כי אם - שכחה, אבל לא כן הוא! הגוף מתבטל - והאדם חי! 

רבי ירוחם ממיר זצ"ל כתב במכתב תנחומים אחד כדברים האלה: "אין לנו להבין עניין המיתה כי אם העתק מעיר לעיר, ולא יותר, וזוהי האמת האמיתית, שלא מת ח"ו אביך ז"ל, כי אם חי הוא, ואין זאת כי רק העתק מקום. ולהמבין ויודע דקות העניינים יודע ומבין שאדרבה, כעת הוא יותר קרוב ונמצא עמנו עוד יותר מבחייו, שאין שום חוצץ לפניו!"  

איזה דבר גדול הוא זה! רק אדם גדול וקדוש כרבי ירוחם ממיר היה יכול לגלות לנו דבר נפלא כזה. 

כן הוא: אמונה אינה יודעת ממיתה! וזוהי האמת: הנפטר - חי הוא! הוא יודע ומרגיש את הכל, וקרוב הוא לקרוביו תמיד! 

אבל גם בזה טרם תמצאו נוחם מצער הפרידה; הלא ילדים רגילים לראות אביהם, לשמוע עצתו, לקבל עזרתו, וגם בנים שאינם סמוכים עוד על שולחן אביהם - נשענים עליו  ומתחזקים ביודעם שהוא נמצא על ידם. ומי יוכל למלא חסרון זה?  

אך דעו נא אהובי, אם אהבתם אותי באמת בהיותי ביניכם, ואהבתכם אלי לא היתה שטחית בלבד, תמיד תוכלו לראות אביכם לפני עיניכם, ולדעת מה היה אומר ומייעץ לכם, וקחו לכם דוגמה ממה שחז"ל מספרים על יוסף הצדיק, שעמד בניסיון ע"י שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו. 

אי לזאת, כל אחד מכם הנושא דמות דיוקנו של אביו בליבו, יכול גם על ידי זה להתחזק ולהתאושש, והעיקר לדעת, כי עיקר האדם הוא רוחניותו, ורוחניותו חיה וקיימת! 

אולם עוד דבר ברצוני לומר לכם, הוא אשר הרגשתי כאשר נתיימתי אני מהורי. 

כל אחד מרגיש בזמן אבלותו דחיפה להתקרב למצוות ומעשים טובים, אפילו פורקי עול שומרים את ה"קדיש", מניחים טלית ותפילין ומתפללים. ממה נובעת דחיפה זו? 

יש לזה טעם עמוק. חז"ל אומרים: שלושה שותפים יש באדם - אביו ואימו והקב"ה. והנה ילד רגיל לראות רק אביו ואמו. את השותף השלישי איננו רואה. אבל כשהוריו עוזבים אותו והולכים לעולמם, אז ליבו אומר לו (בכח האמונה השורשית החיה בלב כל אדם מישראל) להשליך מעתה יהבו על השותף השלישי... 

והמחוזק בזה באמונתו מבין ומרגיש זאת בוודאות ופשטות: "כי אבי ואמי עזבוני - והשם יאספני!" 

זאת האמת: האב הגופני היה רק שליח מאת האב האמיתי שבשמים, ובתום שליחותו של האב הגופני - מתקשר הבן בקשר אמיץ עם אביו שבשמים, וטוב לחסות בה' מבטוח באדם! 

הוא אשר הרגשתי בימי אבלי על הוריי, וזה אני מוסר לכם, ילדי האהובים. ודעו נא זאת כי עיקר העיקרים לכל אדם ובכל גיל, ובפרט ליתומים, הוא זה, להתחזק עד מאוד באמונה, להרגיש ממש בהשגחתו יתברך, וכיצד הוא יתברך מנהיג ומדריך אתכם כל יום וממציא לכולכם כל צרככם בגוף ורוח ומכונן צעדיכם, ולא יחסר לכם מאומה אם אך תהיו חזקים מאוד באמונה! 

ורק החי באמונה זו יוכל גם להתנחם. ודעו נא, אהוביי, כי גם בעניין הניחום התרגלתי לחשוב אחרת ממה שרגילים: הנה סביבת האדם - ביתו, רבותיו, חבריו - עוזרת לו להחזיק מעמד במדרגתו וגם להתעלות יותר. כל משאת נפשו של האדם לעלות במדרגתו ולא לרדת חס ושלום. והנה בהילקח ממנו אחד מקרוביו - נעדר אחד מהמחזיקים אותו במצבו ובמעמדו הרוחני. 

אדם מתנחם, כאשר הוא זוכה שוב לתומך ומחזיק אותו במדרגתו לבל יפול חלילה ברוחו, ועוד יעלה מעלה עמלה. הוא אשר התורה מספרת על יצחק אבינו: "ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו ויקח את רבקה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו". ורש"י כתב: "ויביאה האוהלה והרי היא שרה אמו, כלומר נעשית דוגמת שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האוהל, וכשמתה - פסקו, וכשבאה רבקה - חזרו', ובזה התנחם יצחק אחרי אמו, שהרי מצא המשך לביתו ומצבו. 

ואתם אהובי עשו זאת והתנחמו: תתקרבו זה אל זה, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, ותרחיקו ייאוש ועצבות מליבכם; יהיו חבריכם רק שלמים באמונה ואוהבי תורה ולומדיה, ותהיו תמיד בבחינת "בא להיטהר" שמסייעין אותו, וכפירוש רבנו הרמב"ם שהבא להיטהר "ימצא עצמו נעזר על הדבר". ותדעו בוודאות גמורה כי המקום ינחם אתכם וימציא לכם המשך בדרככם - דרכנו, להתחזק באמונה ובתורה, ולבנות לכם בתים נאמנים לקיום מצוות ה', ומזה גם אני איבנה כאומרם ז"ל: כל המניח בן כשר כאילו לא מת. זאת היא עצתי ובקשתי ומילתי האחרונה אליכם, אהוביי: תאמינו ותיאמנו, ואז - אור זרוע על דרכיכם לעולמים! 

באהבה,

אביכם.