הקב"ה מסתכל עלינו בעדשה מולטי-פוקלית

אנחנו נמצאים לפני ראש חודש אב, שבו מצד אחד, דיני האבלות לחורבן המקדש "עולים הילוך", ומצד שני, כמו כל ראש חודש, זה יום מיוחד, ונוהגים לומר בו את ההלל, "שזו עדות שבחו של מקום ונפלאותיו והניסים שעשה לנו" (משנ"ב סימן תכ"ב). המפרשים התקשו – מדוע אומרים הלל בראש חודש, אף על פי שלא היו בו ניסים (מהר"ל, ורבנו צדוק ב"רסיסי-לילה", ח')? והתשובה, שטעם אמירת הלל בראש חודש הוא על שם העתיד לבוא, כמבואר בפסוקים (לדוגמה, ישעיהו ס"ו כ"ג: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וכו', יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְפָנַי" וכו'), שאז יהיה גלוי שנוכח גם בראש חודש. כלומר, הנס והגילוי בראש חודש יהיו באמת רק לעתיד לבוא, אבל כבר עכשיו יש "רושם למפרע", וכמו שלוט ניצל בזכות ניצוץ דוד המלך שהיה בו.

היסוד הזה (של "רושם למפרע") מנחם ונותן תקוה לכל מתבונן, כי הרבה מהחסדים שהשם יתברך עושה איתנו או עם ילדינו, אינם קשורים לזכויות שלנו בזמן ההווה, אלא הם בזכות העתיד! ולכן גם אם כרגע באמת יש יאוש מהמצב, המצב החינוכי של ילדינו, המצב הרוחני, המצב הכספי... ובכלל לא נראה באופק שינוי – בכל זאת צריך לזכור את זה, שהקב"ה מסתכל עלינו בעדשה מולטי-פוקלית. הוא זוכר לנו חסד נעורינו, הוא גם רואה איך ניראה בקרוב, בגאולה השלמה. הוא רואה את מסירות הנפש והמאמצים שלנו (כמו שאמרו חז"ל: "לפום צערא אגרא"), במיוחד בתקופה הזו, שבה היצר הרע קיבל רשות להשתולל, ולכן כל התגברות קטנה שלנו, או אפילו רצון חיובי, עושים רעש גדול מאוד בשמים. "אמת, אתה הוא יוצרם, ואתה יודע יצרם". ובתוך עדשה כזו של תהליך, יש יותר מקום להכיל ולקבל גם את החלקים הפחות נחמדים של המסע שלנו.

הבעל שם טוב אומר שארבעים ושניים המסעות הכתובים בפרשה, הם תיאור של המסעות שכל אדם עובר בחייו. אנחנו נמצאים בעיצומו של מסע! זה יסוד גדול בהבנת המציאות. היצר הרע לוקח את המצב הנוכחי, מצלם אותו ועושה לו פריזינג: "זהו, ככה יישאר לנצח, הכל אבוד". אבל זה סתם יצר רע. האמת היא שאנחנו באמצע תהליך של התהוות וגדילה. נכון, זה החלק הכואב, יש כאבי צמיחה. רק רבי עקיבא הצליח לראות שועל שיוצא מקודש הקודשים, וכבר אז להיות בשמחה, כי הוא ראה לנגד עיניו את השלבים הבאים של הגאולה. אבל חבריו בכו, כי החורבן באמת כואב. ובמיוחד עכשיו, כשאנו בשיא החורבן, שיא הסתר הפנים, ההסתרה שבתוך ההסתרה, יש סיבות טובות להתייאש. אבל "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", והקב"ה רואה אותנו גם איך שנהיה בסוף התהליך הזה, וסוף התהליך נותן כח גם לשלבים הקשים.

יש מצווה שנקראת: "והלכת בדרכיו", וכמו שהקב"ה מביט בנו, ככה גם אנחנו מצווים להביט על העולם, ובמיוחד על ילדינו. גיל ההתבגרות הוא גיל קשה, נערים מאתגרים מצליחים לייאש. ממש. ובכל זאת, אם הקב"ה הפקיד בידינו נשמות כאלו, אנחנו רוצים לעזור לזירוז תהליך הגאולה, ואת זה עושים דרך אמונה בקב"ה, אמונה בהם ובטוב שקיים בהם, ועוד יאיר ויתגלה בקרוב!

לשמיעת מסרים מהרב אורי זוהר זצ"ל בענין חינוך ילדים מאתגרים, ניתן להאזין לקו "אבות על בנים" במספר: 08-3137881

משפט השראה: "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר"