עם התקדמות התשובה, אי אפשר לברוח מזה, חלק מהצבע הוורוד יוצא ממך

איך? איך אפשר להסביר את ההרגשה שבעל תשובה מרגיש בתחילת ימי החזרה שלו? איך?

היה לנו פעם בבית, כשאחי ואני היינו קטנים, ספר ילדים. הוא היה אחד מסדרה שלמה, סדרת ספרים על הדרדסים. "ואם תהיו טובים, אולי תוכלו לראות את הדרדסים", זה מה שהבטיחו לנו בפתיח. אחי ואני אהבנו את הציורים של הספר האחד הזה שהיה לנו מהסדרה. את המלל פחות, המלל היה סתם. קראו לספר "המשקפיים הוורודים של הדרדסים". לדעתי הוא אצל אמא שלי בבית עד היום. היתה על הכריכה שלו ציור של הדרדסית עצמה, הבת היחידה שאני זוכרת מהכפר, שעליו איים תמידית המכשף גרגמל. הוא והחתול המעצבן שלו.

המסר של הספר היה אופטימיות דרך מבט חיינו. הספר חידד את האופציה להרכיב, כמו שדרדסית עשתה, משקפיים ורודים, ולראות את העולם בטוב.

אז בערך ככה מרגישים בשנים הראשונות של התשובה. הכל ורוד, הכל באהבה, כולם טובים, כולם יפים, כולם חכמים, כל מה שאתה שומע – אתה תופס ת'ראש, ולא מבין איך היתה יכולה להיות סיטואציה מדומיינת, חס וחלילה, חס ושלום, שבה היית יכול לסיים את חייך בלי לדעת את חיי הקדושה הזאת. כמה דלים יכולים היו להיות החיים בלי התורה הזאת.

האמת? עד היום, אחרי שאני נפגשת עם אנשים ש"אינם עדיין", ואני חוזרת הביתה לילדים הבני ברקים שלי, אני מנגבת בשקט זיעת לחץ מהמצח.

וזה לא שאני "תמימוש", תשכחו מזה.

הרי מהר מאוד, עם התקדמות התשובה, אי אפשר לברוח מזה, חלק מהצבע הוורוד יוצא ממך. איפה אתה ואיפה דרדסית. זה בריא שזה ככה. זה חלק מהטבע הרוחני. כל בכור מרגש, כל חדש עושה שמחה. בכור אינו רק בבנים או בביכורים של פירות, בכור הוא גם בזמן. לגירסא דינקותא של כל מצב בחיים יש כוחות אחרים.

לכן בעולם התשובה, חשוב כל כך להיות מודרכים נכון. להיות מאוזנים, להיות מלווים ברבנים נכונים ששומרים עליך מהאורות של עצמך, שיכולים בקלות לשבור כלים, בתים ומצבים של רוח.

השבוע בעלי חזר הביתה עם אמירה נכונה כל כך. "את זוכרת, אשתי?", הוא שאל, "שבתחילת התשובה היינו לומדים יחד את 'מכתב מאליהו', של הרב דסלר?".

"מה זוכרת, ברור. עוד לפני שהיתה לנו על מדף ספרי הקודש בסלון את כל הסידרה הכחולה, הרב שלנו, הרב יונתן אבר, אמר לנו לקרוא את 'מכתב מאליהו, מותאם לקורא בן זמננו', גרסה מקוצרת, כריכה לבנה עם ציור מלבני בכחול, באמצע. זוכרת, למה?".

"כי פגשתי היום", הוא המשיך, אנשים רחוקים מאוד מתורה ומצוות. אין לך מושג כמה לא מכירים, ולא יודעים דברים בסיסיים". אני אמרתי לו שדווקא יש לי מושג. הוא המשיך.

 "ישבתי איתם, הם התעניינו כל כך. הגענו לדבר על זוגיות וחיים לאורך שנים. מצאתי את עצמי מצטט להם דברים שלמדנו מהרב דסלר לפני שנים".

"כמו מה?", שאלתי.

כמו היסוד ש"נתינה הופכת לאהבה", שדווקא הילד הבעייתי שהשקעת בו הכי הרבה, דווקא אותו הכי תאהב. אתה רוצה לאהוב יותר את אשתך? תשקיע בה, תן לה את הנשמה, לא בשביל שהיא תאהב אותך יותר,  אלא כדי שאתה תאהב אותה יותר!