"לאמא היקרה, אני אוהב אותך, אני אתנהג יפה ותכיני לי שוקו חם"

לילה. אני מפהקת פיהוק ארוך, וניגשת לחדרי הילדים לבדוק שכל המתוקים מכוסים.

יום עמוס ומעייף היה לנו היום. הילדים היו בעודף אדרנלין שהתפרץ לאורך היום כולו, ויונתן? יונתן היה באי שקט. אמנם הוא כבר בן שתים עשרה, אבל להתפרצויות זעם אין גיל ואין שליטה.

לקח המון זמן להרגיע אותו, והילדים ניצלו את המצב. נו, קורה.

אני נכנסת לחדרי. משהו מנצנץ לי על הכרית. אני מתקרבת ומגלה...

מכתב בכתב ידו של יונתן. אף אחד לא מצליח לקרוא את הכתב שלו כשהוא ככה מפוזר, אבל אני כן.

החדר חשוך מדי לקריאה, ויוסי ישן. אני יוצאת אל המסדרון, מתקרבת אל מנורת הלילה שמאירה לילדים את הדרך קלושות.

אני פותחת את המכתב ומפענחת: "לאמא היקרה, אני אוהב אותך, אני אתנהג יפה ותכיני לי כוס שוקו חמה. אין כמו אמא בעולם. באהבה, יונתן".

האותיות היו ברווחים גדולים, בלי מרווח מיוחד בין מילה למילה, אבל כשלב מרגיש לב, הכל הופך להיות קל יותר.

אני מתבוננת במכתב, ממששת את האותיות הגדולות והעילגות, אוהבת כל כך את היד הזו שהתאמצה וכתבה את מה שבלבה, אוהבת כל כך את הילד הזה, שבו רב הנסתר על הנגלה, ואני מגלה שיש בי עוד דמעות. הפעם הן דמעות של הודיה, דמעות חמות של אהבה.

כמה מאמץ טמון בכל אות כתובה.

דולה מזיכרוני את הרגעים הללו, שבהם הייאוש שלט בנו.

כמה פעמים הלכנו לפיזיותרפיה? כמה פעמים למרפאה בעיסוק? כמה פעמים שמענו את שלוש המילים הנוראות "הוא לא יצליח", "הוא לא יכול"? כמה פעמים חזרנו ועבדנו ותרגלנו בבית? כמה שעות? כמה ימים? שנים?

ואז עולה בי סיטואציה ישנה.

יונתן היה בן חמש וקצת, כמדומני. הלכתי איתו למרפאה בעיסוק בהתפתחות הילד, לתגבור על מה שמקבל בגן. המרפאה בעיסוק הסבירה לי שהוא לא יכול לעבוד עם שתי הידיים בו זמנית. תרגלנו עשרות שעות על כך, ניסינו בכה וניסינו בכה, אך גורנישט.

יונתן לא הצליח לעבוד עם שתי ידיים ביחד.

תחשבו מה זה אומר.

זה אומר שהוא לא יכול להעביר חפץ מיד ליד, זה אומר שהוא לא יכול להכניס משחק או דבר מה אחר לשקית או לתיק שנמצא בידו השנייה, זה אומר שהוא לא יכול לצייר, כי הדף בורח לו והוא לא מצליח גם להחזיק וגם לצייר. אותו דבר להדביק מדבקות, וכן על זו הדרך.

יש לו גם בעיה עם תנועת כף היד. הוא לא מצליח לסובב אותה. כף היד תקינה, אבל הוא לא מצליח, כנראה משהו במוח, נוירולוגי. צריך לעבוד על זה.

עבדנו יום יום על אינספור תרגילים, בין מיליון מטלות ועוד כמה ילדים חמודים שדרשו את שלהם, אבל התרגולים של יונתן היו בראש הרשימה.

באותו יום, כשחזרנו מהתפתחות הילד, יונתן, יוסי ואני עברנו דרך מאפיית אנג'ל. רצינו לקנות כמה מאפים ולהשביע את רעבוננו, שכן לא בא אוכל אל פינו מאז יום האתמול.

נכנסנו למאפייה וניגשנו למגשי המאפים. יונתן צעד לפנינו, מנסה להגיע אל המלקחיים שעל המגשים. קרצתי ליוסי. יוסי הוציא את המצלמה, שנמצאת באופן קבוע בכיסו כל אימת שאנחנו יוצאים עם יונתן, ליתר ביטחון.

הגשתי ליונתן את המלקחיים, וביד השנייה הנחתי לו שקית נייר חומה ומרשרשת, פתוחה וריקה. יונתן ניסה וניסה, קודם עם יד ימין והמלקחיים, ניסה לתפוס בורקס תפוחי אדמה חמים וטרי. עד שהוא הצליח - מיד נפל לו. היה לו קשה מאוד.

אבל יונתן, כמו יונתן, חדור מוטיבציה.

אם הוא החליט שהוא מצליח לקחת בורקס עם המלקחיים (!!!), אז הוא יצליח לקחת בורקס עם המלקחיים.

בואו נראה מה יעשה עם השקית.

יוסי תיעד את האירוע והמאמצים. לקוחות נכנסו ויצאו, מעיפים מבט לא ברור על הילד וזוג ההורים המוזרים. מזל שהיו עוד מלקחיים בעמדה, ככה לא עיכבנו אף אחד.

חלפו חמש דקות של ניסיונות כושלים. החיוך איים לסור מפניו של יונתן. הוא התאמץ וזה היה קשה כל כך, אבל הנה, הנה, ידיו הקטנות של יונתן רעדו ממאמץ בהחזקת המלקחיים שסוגרות על בורקס בר מזל. שמתי לו את שקית הנייר ביד שמאל, ומה שלא קרה שבועות וחודשים רבים – קרה עכשיו ממש למול עדשת המצלמה. יונתן הצליח להחזיק מלקחיים עם בורקס, ולהכניס בעצמו לשקית נייר חומה ומקומטת שבידו השנייה. בראבו!

בבורקס השני כבר עזרנו לו, הוא היה עייף ויגע, אך פניו היו זוהרות ומאושרות. "הצלחתי", שידר מבטו.

חייכנו, מה זה חייכנו. כל הלקוחות בחנות חייכו לפשר חיוכינו הבלתי מוסברים. לא אכפת לנו.

הצלחנו.

ניצחנו.

איזו הרגשה משכרת זו, לעמול יום יום, לתרגל, להזיע, להתאמץ, וברגע אחד של הארת פנים, מול כמה זוגות עיניים סקרניות שבדרך כלל מרתיעות ומחלישות, לנצח! לקצור פירות! לראות שכר לעמלינו.

ולזכות לתעד את הנס והמהפך.

מאותו יום חל שיפור. יונתן הצליח לאט לאט להשתמש בשתי ידיו. לאט לאט אף הצליח לסובב את כפות ידיו ימינה ושמאלה.

מאז ועד עלייתו לכיתה א' הוא התקדם והתקדם. לפני כיתה א' הדריכו אותנו לבקש עבורו אייפד, כי הרי הוא לא יצליח לכתוב (נעשו עשרות ניסיונות), וזה יעייף אותו, ויותר מכל, יתסכל אותו, והוא לא יצליח ללמוד.

המנהלת של המוסד שאליו נכנס לכתה א' אמרה שהיא תגיש בקשה, אבל שקודם כל ננסה ללמד אותו. אני הייתי סקפטית. גם אני ניסיתי ללמד אותו, המון פעמים, הוא לא הצליח. למה שיצליח עכשיו?

אבל עם הרבה-הרבה לב, מאמץ ורצון כן לעזור, הביאו לו מרפאה בעיסוק שעבדה קשה מאוד מאוד, ניסתה וניסתה, התאמצה ולא חסכה, ו---

היא הצליחה.

בגדול.

הנה, עובדה.