מאימפריה לחורבן (י"ב): המשפט הגורלי של הורדוס מול הסנהדרין

החל משנת 58 לפני הספירה ואילך, המצב בארץ ארץ יהודה הלך ונעשה תלוי ברצונה הטוב של רומי. ארבע שנים לאחר כיבוש פומפיוס, כבר הרשה לעצמו המצביא הרומאי מרקוס ליקינוס קראסוס (חברו של פומפיוס) לשדוד את אוצרות המקדש. מטרת בואו לארץ היתה להילחם בתומכי אריסטובולוס, שאותם היכה בעיר מגדל שלגדות הכינרת, כשהוא משמיד את העיר לחלוטין. את הוצאות המלחמה גבה מאוצר המקדש, ועיני היהודים רואות וכלות כיצד אותו גוי מועל בהקדש, ולוקח את אוצר השקלים שהפריש כל יהודי מכל קצוות תבל, עבור קרבן התמיד.

פומפיוס וחבריו היו חלק ממלחמת אזרחים היסטורית ומפורסמת ברומא. מולם עמד יוליוס קיסר, שנעשה בהמשך לקיסר האימפריה. פומפיוס היה חתנו, ידידו ובהמשך – מתחרהו. אנשי אריסטובולוס, שרצו את השלטון לעצמם במקום להורקנוס, תמכו ביוליוס קיסר, אך פומפיוס חיסל אותם לפני שהספיקו לצייץ. אריסטובולוס הורעל, ראשו של בנו אלכסנדר נערף על ידי פומפיוס, בתו אלכסנדרה נלקחה על ידי תלמי בן מנאוס מלך כלקיס לו לאשה, ומלחמת האחים החשמונאים הסתיימה.

אך פומפיוס עצמו הפסיד במלחמה. בשנת 48 לפני הספירה, בקרב פארסלוס, הוא הפסיד ונותר בדד מכל צבאו. הוא נמלט למצרים, שם ירד מהספינה אל סירת דייגים קטנה. כאשר במצוות המלך תלמי ירו בו הקשתים, החץ פילח את בטנו והוא נפל מפרפר למים, שם טבע לעיני המון רב. היהודים ראו בכך נקמת ה' על חילול המקדש, וציינו זאת לדורות.

השליט הרומאי הבלתי מעורער לא גילה ענין רב ביהודה, לכאורה. הוא השאיר את הורקנוס כשליט יחיד, התיר לו לבצר את חומות ירושלים והתפנה לעיסוקיו הפנימיים ברומא. הוא גם פטר את היהודים מחובת הגיוס לצבא הרומי, שהוטלה על שאר הפרובינציות.

בשנת 48 לפני הספירה, 118 שנים לפני חורבן הבית השני, מינה יוליוס קיסר את אנטיפטרוס האדומי לאפוטרופוס על ארץ יהודה. אנטיפטרוס היה, כזכור, בן בריתו של פומפיוס, יריבו של יוליוס, אבל היו לו האמצעים לקנות את לבו של הקיסר. וכך הוא ניהל בפועל את מדינת יהודה, שהפכה לפרובינציה רומאית.

אנטיפטרוס מינה את בנו הבכור, פצאל, למושל ירושלים, ואת בנו השני, הורדוס, למושל הגליל. באותם ימים חיו בגליל הרבה חסידים שהחמירו ודקדקו במצוות, ולא סבלו את המושל הורדוס ואנשיו, שהתנהגו כגויים גמורים. באחד הימים תפס הורדוס את אחד החסידים, אדם בשם חזקיהו, והמית אותו בלא משפט. חכמי ישראל באו לפני הכהן הגדול הורקנוס, ודרשו ממנו להעמיד את הורדוס למשפט. להורקנוס, שהעדיף להתחמק מכל בעיה, לא היתה ברירה אלא להורות לו לבוא למשפט לפני הסנהדרין. הסנהדרין אמנם גלתה מלשכת הגזית וישבה בחנויות, אבל היתה לה הסמכות לשפוט רוצחים.

הורדוס השחצן הגיע כשהוא לבוש בבגדי ארגמן של אצילים, חגור בחרבו על ירכו ושומרי ראשו מקיפים אותו. חכמי הסנהדרין נרתעו מפחד שמא יבולע להם, ושתקו. רק הנשיא, שמעיה (בן זוגו של אבטליון), לא נרתע מפני אותו רשע, והוכיח את חבריו, איך העזו לוותר על כבוד שמים ולהימנע מלדון את שופך הדמים, מחמת פחד בשר ודם. הוא אף התנבא ברוח קדשו, שמחמת זה חברי הסנהדרין ייענשו, מה שקרה, למרבה הצער, בהמשך – הם נהרגו על ידי הורדוס. הורקנוס המלך, שנכח בדיון, הורה לדחות את המשך הדיון למחרת, בנימוקים טכניים. במשך הלילה אפשר הורקנוס להורדוס לברוח לדמשק, שם נתמנה על ידי הרומאים למושל סוריה. לו היו החכמים אוזרים אומץ ודנים אותו מיד, אולי היו נחסכים לעם ישראל כל הצרות שהביא עליהם הורדוס המרושע. באותה שעה אמרו חכמים: מלך לא דן ולא דנים אותו.