הרבנית ימימה מזרחי
איך אפשר להביא את המשיח בשנייה אחת? הרבנית ימימה מזרחי על שבת חזון
מה אנחנו לומדים על עצמנו דווקא עכשיו, ב"ציפייה" למתקפה חלילה? הרבנית ימימה מזרחי מרעיפה עלינו מילות מתנה לימי הַמְתָּנָה, ונותנת שיעורי בית להדלקת הנרות של השבת הקרובה, שבת חזון
- הרבנית ימימה מזרחי
- פורסם ד' אב התשפ"ד
(צילום: shutterstock)
איזה ימים. כולנו בכוננות. נדמה שהקב"ה
נותן לנו עכשיו הוכחה ניצחת, אחרי שאנחנו
לו שאנחנו לא יכולים לחכות, אנחנו לא יודעים לחכות –
הוא אומר: תביטו. תראו איך אתם יודעים לחכות, חלילה,
לקדם את פני הרעה. אילו רק הייתם מחכים
ככה לגאולה!
כתוב בגמרא במסכת סנהדרין:
תניא רבי נתן אומר: מקרא נוקב ויורד עד תהום.
זאת אומרת, יש פסוק אחד שעושה חור ברצפה
מרוב שהוא עוצמתי.
איזה פסוק?
אִם יִתְמַהְמָהּ – חַכֵּה לוֹ, כִּי בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר.
אומרת הגמרא שם: החיכיון, מקבלים עליו שכר.
אנו, למה מחכין? לקבל שכר, שנאמר: "אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ".
הידד למְחַכִּים!
הרי מה קורה לנו עכשיו?
"אַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ" – הוא לא בא בשבת כשהיינו נורא במתח,
ולא ביום ראשון כשהיינו נורא במתח,
ועם כל זה אנחנו מחכות לזה בְּכָל יוֹם, שֶׁיָּבוֹא.
אז אם אנחנו מחכות כל כך יפה לפורענות חלילה,
למה אנחנו לא יכולות לעשות את זה בצד
המופלא של הציפייה לתשועה?
בעזרת ה', בעזרת ה' התשועה הזאת ממש כאן.
תשועה באב.
אנחנו לא יכולים להתעלם מהשבת המדהימה הזאת, שבת חזון,
שמכריחה אותנו לחזות ממש בביאת המשיח.
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב נותן לזה משל נפלא.
משל לכלה שעמדה להתחתן, והחתן שלה ביטל.
היא קורעת את שמלת הכלה שלה.
ואז היא פוגשת עוד מישהו, והם עומדים להתחתן,
והוא מבטל לה את החופה.
היא קורעת את שמלת הכלה.
ובשבת חזון הקב"ה מראה לה את שמלת הכלה
השלישית, הכי יפה שהיא אי פעם ראתה
ואומר לה: זו השמלה שמחכה לך. והיא יותר לא
תיקָּרע לעולם.
בשבת חזון הדבר הכי חשוב זה לחכות למשהו טוב.
המילה חזון היא לא רק "מחזה", היא גם "ציפייה".
זו מילה נהדרת שמכניסה בתוכה ציפייה ומראה ממשי של מה שעומד לבוא.
ואני רוצה שנלמד ביחד מה זה נשים,
ואיזה כוח של חזון יש בהן, ואיזה נשי חזון יש בעם הזה.
הן לא היו עומדות בכל הצער של השנה הנוראה
הזו, אלמלא הן היו נשי חזון.
כי כך כותבים חז"ל על הפסוק "גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית":
מחילות היו, ונגנזו פעם היו מחילות תת קרקעיות
שדרכן נשים היו בשנייה אחת מגיעות לירושלים
בערב שבת. עם החורבן, הקב"ה גָּדַר,
גנז את הדרכים האלה.
וכך אומר המדרש למגילת איכה: בְּנוֹת לוּד הָיוּ
לָשׁוֹת עִיסָּתָן וְעוֹלוֹת וּמִתְפַּלְּלוֹת בבית המקדש
וְיוֹרְדוֹת, עַד שֶׁלֹא הֶחֱמִיצוּ. במילים אחרות, נשים בלוד
היו לשות בצק לחלה, היו עולות לבית המדרש
ומתפללות וחוזרות, והבצק עדיין לא החמיץ!
והן לא היחידות; בְּנוֹת צִפּוֹרִי (בגליל) היו מכינות
את נרות השבת, קופצות לבית המקדש לתפילה
וחוזרות להדליק נרות.
איך? איך יכול להיות הדבר הזה? מה פתאום? זה מרחק,
הרי. לא היו אוטובוסים ומוניות. איך היא
לשה בצק ו"ילדים, אני רגע קופצת לבית המקדש"?
לאישה הזאת הייתה מחילה תת קרקעית שנגנזה.
המחילה הזו היא יכולת רוחנית לראות
איך כל ההכנות לשבת חזון הן הכנות שמביאות
אותנו לגאולה ולמשיח.
הן היו רואות את זה בעיניהן.
והאר"י הקדוש, שהפטירה שלו ממש הערב, ה' באב,
קורא לתלמידים שלו ואומר להם: חברים,
רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת
ונעשה שם שבת בירושלים?
והתלמידים עונים: רגע, אנחנו צריכים קודם ללכת
הביתה ולשאול את הנשים שלנו.
כיוון שאמרו כך נחרד האר"י חרדה גדולה,
והיכה כף אל כף ואמר, אוי לנו שלא הייתה בנו
זכות להיגאל, שאם הייתם כולכם משיבים לי פה אחד
"אנחנו נלך בשמחה גדולה", תיכף היינו נגאלים.
סיפור ידוע ומוכר.
ונשאלת השאלה, על מה הוא כעס ככה?
והאר"י הקדוש בעצם אמר להם, השתגעתם? ללכת הביתה
לשאול את האישה שלכם? אתם לא יודעים
מה זה נשים של עם ישראל? בחזון שלהן הן כבר בגאולה!
הן מדמיינות אותה כל הזמן. הספק הוא אצלכם, בלב.
לא אצלה. אל תשאלו את רשותה.
היא, בכל הדלקת נרות רואה בית מקדש,
רואה שמלת כלה,
רואה שמחה,
רואה שיבה של כל הפצועים.
את הנשים לא שואלים על גאולה. הן רואות אותה
בעיני רוחן.
אז אני מבקשת מכולן בהדלקת הנרות של שבת חזון
להיות אשת חזון.
ממש לעשות את ה"וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים".
לראות את כל השבויים שלנו שבים הביתה.
נשים יכולות בשנייה אחת להגיע למשיח,
גם כשהוא לא מגיע אליהן.