חוק לישראל - פרשת וירא, יום חמישי

תורה

(כב) וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהוָה: וְאִתְפְּנִיאוּ מִתַּמָּן גֻּבְרַיָּא וַאֲזָלוּ לִסְדוֹם וְאַבְרָהָם עַד כְּעַן מְשַׁמֵּשׁ בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ:
(כג) וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: וּקְרֵב אַבְרָהָם וַאֲמָר הֲבִרְגַז תְּשֵׁיצֵי זַכָּאָה עִם חַיָּבָא:
(כד) אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: מָאִים אִית חַמְּשִׁין זַכָּאִין בְּגוֹ קַרְתָּא הֲבִרְגַז תְּשֵׁיצֵי וְלָא תִשְׁבּוֹק לְאַתְרָא בְּדִיל חַמְשִׁין זַכָּאִין דִּי בְגַוָּהּ:
(כה) חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: קוּשְׁטָא אִנּוּן דִּינָךְ מִלְּמֶעְבַּד כְּפִתְגָּמָא הָדֵין לְקַטָּלָא זַכָּאָה עִם חַיָּבָא וִיהֵי זַכָּאָה כְּחַיָּבָא קוּשְׁטָא אִנּוּן דִּינָךְ דְּדָיִן כָּל אַרְעָא לָא יַעְבֵד דִּינָא:
(כו) וַיֹּאמֶר יְהוָה אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם: וַאֲמַר יְיָ אִם אַשְׁכַּח בִּסְדוֹם חַמְשִׁין זַכָּאִין בְּגוֹ קַרְתָּא וְאֶשְׁבּוֹק לְכָל אַתְרָא בְּדִילְהוֹן:

נביאים מלכים ב פרק ד

(כב) וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה: וּקְרַת לְבַעְלַהּ וַאֲמַרַת שַׁדַר כְּעַן לִי חַד מִן עוּלֵימַיָּא וַחֲדָּא מִן אָתְנַיָּא וְאִתְמְטֵי לְוַת נְבִיָּא דַּיְי וְאֵתוּב:
(כג) וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ (אתי) אַתְּ (הלכתי) הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם: וַאֲמַר מָה דֵין אַתְּ אֲזַלְתְּ לְוָתֵיהּ יוֹמָא דֵין לָא יְרַח וְלָא שַׁבְּתָּא וַאֲמַרַת שְׁלָם:
(כד) וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ אַל תַּעֲצָר לִי לִרְכֹּב כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ: וְזָרֵיזַת אֲתָנָא וַאֲמַרַת לְעוּלֵימָהָא דְּבַר וְאֱזֵיל לָא תִדְחוֹק עָלַי לְמִרְכַּב אֱלָהֵין כַּד אֵימַר לָךְ :
(כה) וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז: וַאֲזָלַת וַאֲתָת לְוָת נְבִיָּא דַּיְיָ לְטוּר כַּרְמְלָא וַהֲוָה כַּד חֲזָא נְבִיָּא דַּיְיָ יָתָהּ מִקָּבֵיל וַאֲמַר לְגֵיחֲזִי עוּלֵימֵיהּ הָא שׁוּנַּמִית דֵּיכִי:
(כו) עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמָר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם: כְּעַן רְהוּט כְּעַן לָקָדָּמוּתָהּ וַאֲמַר לָהּ הַשְׁלָם לִיךְ הַשְׁלָם לְבַעְלִיךְ הַשְׁלָם לְרַבְיָא וַאֲמַרַת שְׁלָם :

כתובים משלי פרק ד

(י) שְׁמַע בְּנִי וְקַח אֲמָרָי וְיִרְבּוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים: שְׁמַע בְּרִי וְקַבֵּל מִנִי וְנִסְגְּיוּן שְׁנַיָא דְחַיָיך :
(יא) בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵתִיךָ הִדְרַכְתִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר: אָרְחָתָא דְחָכְמְתָא אֲלֵפְתָּךְ וְהַלֵּכְתָּךְ בִּשְׁבִילֵי תְרִיצֵי:
(יב) בְּלֶכְתְּךָ לֹא יֵצַר צַעֲדֶךָ וְאִם תָּרוּץ לֹא תִכָּשֵׁל: כַּד תֵּיזֵל לָא תִתְעוּק אָרְחָךְ וְאִין תִּרְהַט לָא תִתְקָל :
(יג) הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ: תִּתְחַזֵּק בְּמַרְדוּתָא וְלָא תִרְפֵּא נְטַרְיָהּ מְטוּל דְּהִיא חַיָיךְ :
(יד) בְּאֹרַח רְשָׁעִים אַל תָּבֹא וְאַל תְּאַשֵּׁר בְּדֶרֶךְ רָעִים: בְּאָרְחָא דְרַשִׁיעֵי לָא תֵיזֵל וְלָא תִטַן בְּאָרְחָא דְבִישִׁין :

משנה זבחים פרק ד

א. בֵּית שַּׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁאִם נְתָנָן מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. וּבַחַטָּאת, שְׁתֵּי מַתָּנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְתִקְנָהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִזְמַנָּהּ, כִּפֵּר. נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִמְקוֹמָהּ, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת:

ברטנורה  (א) בית שמאי אומרים כל הנתנין על מזבח החיצון. יש מהן שטעונין ארבע מתנות, ויש מהן שטעונים שתים שהם ארבע, ויש שטעונים מתנה אחת. כדתנן באידך פרקין. והשתא קאמר דכולן שלא נתן אלא מתנה אחת בדיעבד כפר, דכתיב (דברים יב) ודם זבחיך ישפך, שפיכה אחת משמע, מדלא כתיב סביב דמשמע שתי מתנות שהן ארבע: ובחטאת שתי מתנות. שלש פרשיות נאמרו בחטאות החיצונות בויקרא, אחת בשעיר נשיא, ושתים בחטאות יחיד אחת בכבשה ואחת בשעירה. בשתים כתיב על קרנת חסר, והאחת מלא. ובית שמאי יש להן יש אם למקרא, הרי כאן שש, ואין במזבח אלא ארבע, והשתים יתרות לא נאמרו אלא ששנאן הכתוב לעכב. ובית הלל סברי אהני מקרא דמשמע שש, ואהני מסורת דמשמע ארבע, הלכך טפי חדא אמסורת ובצר חדא ממקרא והוו להו חמש, ארבע למצוה וחד לעכב, ואם נתן מתנה אחת כפר: לפיכך. חטאת וכל הזבחים לבית הלל, ולבית שמאי שאר הזבחים חוץ מחטאת, נתן את הראשונה כתקנה ואת השניה במחשבת אכילת בשר חוץ לזמנה: כפר. וכשר הקרבן ליקרב על ידי מתנה ראשונה. דאין השניה מתרת הבשר, שהרי הותר על ידי מתנה ראשונה, הלכך אינה מפגלת: נתן את הראשונה חוץ לזמנה כו' פגול וחייבין עליו כרת. שאין מחשבת חוץ למקומה דשניה מוציאתו מידי פגול, שהרי הוקבע בראשונה שקרבו כל מתיריו:

ב. כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁאִם חִסֵר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת, לֹא כִפֵּר. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן כֻּלָּן כְּתִקְנָן וְאַחַת שֶׁלֹּא כְתִקְנָהּ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת:

ברטנורה  (ב) אם חסר אחת מכל המתנות לא כפר. דבפר העלם דבר כתיב (ויקרא ד) ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו, ומקרא שאינו צריך הוא שהרי כל עבודותיו נתפרשו בו, אלא לכפול באזהרת הזאות שבו הוא דאתא, והכי משמע, ועשה לו כאשר כתבתי לך עשיותיו, ושנה עליהם לעכב שאם חסר אחת מכל המתנות לא כפר: לפיכך (אם נתנן כולן כתקנן). הואיל וכולן מתירות, אין זו מתרת בלא זו ואין זו מפגלת בלא זו: ואחת שלא כתקנה. במחשבת חוץ לזמנו: פסול. שלא הותר בראשונות: ואין בו כרת. שאין מפגלים בחצי מתיר:

ג. וְאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִים עַלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וְהַדָּם, וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַבָּאִים עִם הַבְּהֵמָה. לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, שֶׁדַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ. וְכֹל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִין בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל:

ברטנורה  (ג) אלו דברים שאין חייבים עליהם. כרת באכילתן משום פגול: הקומץ. אם קמץ על מנת לאכול שירים למחר, ונתפגלה המנחה שאינה נאכלת אלא ליום ולילה, אין האוכל את הקומץ בכרת, שאין פגול חל אלא על דבר שיש לו מתירין אחרים. דפגול משלמים ילפינן ליה, דכתיב (ויקרא ז) ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו וגו', מה שלמים מיוחדים שיש להן מתירין בין לאדם בין למזבח, שהדם מתיר להקטיר האימורין למזבח, והאימורין מתירין הבשר לאדם, וחייבין עליהם משום פגול, אף כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול לאפוקי כל הנך דחשיב במתניתין, שאין להם מתירין אלא הן עצמן מתירין לאחרים, שהאוכל מהן אינו חייב משום פגול: והלבונה. אין אחר מתירה אלא היא מתרת את המנחה, כמו הקומץ: מנחת נדבת כהנים. כולה כליל ואינה נקמצת. הלכך אין אחר מתירה: מנחת כהן משיח. דהיינו חביתי כהן גדול שהיא קריבה בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בערב: ומנחת נסכים. לא גרסינן. דהא מיפליג פליגי בה, ויש חילוק בין באה עם הזבח לבאה בפני עצמה: והדם. הוא המתיר: והנסכים הבאים בפני עצמן. כגון שהתנדב מנחת נסכים בלא זבח, כדאמרינן במנחות מתנדב אדם מנחת נסכים בפני עצמה. אי נמי, הביאה בשביל הזבח אלא שהביא זבחו היום ונסכיו למחר, דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו למחר. אבל אם הביאן עם זבחו ופגל בזבח, נתפגלו הנסכים: וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה. דכיון דיכול להקריב נסכים למחר, נמצא שאין הזבח מתירן ליקרב, אלא הן מתירין את עצמן. והלכה כחכמים: לוג שמן של מצורע. שייריו נאכלין: אין חייבין עליו משום פגול. אם פגל באשם, לא נפגל הלוג. ואע''פ שהלוג תלוי באשם, דכתיב (שם יד) על דם האשם, דאם לא נתן מדם האשם תחלה אין נתינת השמן כלום, אפילו הכי כיון דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד עשרה ימים, נמצא שאין האשם מתירו. וכיון דאין לו מתירים, אין חייבין עליו משום פגול: ור' מאיר אומר. לוג הבא עם האשם בו ביום, חייבין עליו משום פגול אם פגל באשם. ואין הלכה כר' מאיר: בין לאדם בין למזבח. או לזה או לזה:

ד. הָעוֹלָה, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ וְעוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. עוֹלַת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ. חַטַּאת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָרָהּ לַכֹּהֲנִים. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, דָּמָן מַתִּיר אֶת אֵמוּרֵיהֶן לִקָּרֵב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵינוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כַּשְּׁלָמִים, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל:

ברטנורה  (ד) העולה דמה מתיר את בשרה למזבח. דכתיב (שם א) וזרקו את הדם, והדר וערכו: ואת עורה לכהנים. דכתיב (שם ז) עור העולה אשר הקריב, אין לו אלא לאחר זריקה: חטאת העוף. שהיא נאכלת לכהנים נפקא לן מדכתיב לכל חטאתם, לרבות חטאת העוף. דלא תימא נבילה היא: פרים הנשרפים. פר כהן משיח, ופר העלם דבר של צבור, ופר יום הכפורים: ושעירים הנשרפים. שעיר של יום הכפורים, ושעירי עבודה זרה. שכל אלו דמן טעון הזיה לפנים ואימוריהן קרבין על מזבח העולה ושאר הבשר נשרף בבית הדשן. והואיל ודמן מתיר את אימוריהן ליקרב, אם פגל בהן ואכל את אימוריהן חייב עליהן משום פגול: כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים. דפגול, בשלמים הוא דכתיב, מה שלמים מיוחדים שמתן דמן על מזבח החיצון, אף כל שדמן נתון על מזבח החיצון. לאפוקי פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שדמן טעון הזיה ומתן דמים בפנים. ואין הלכה כרבי שמעון:

ה. קָדְשֵׁי נָכְרִים, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא. וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ, פָּטוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי מְחַיֵּב. דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם נוֹתָר, מִשּׁוּם טָמֵא, חוּץ מִן הַדָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל. אֲבָל (כְּגוֹן) הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם טֻמְאָה:

ברטנורה  (ה) קדשי נכרים. שהנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל, דכתיב בפרשת אמור איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם, ודרשינן איש מה תלמוד לומר איש איש, לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל: אין חייבין משום פגול נותר וטמא. דפגול יליף מנותר בגזירה שוה דעון עון, ונותר יליף מטמא בגזירה שוה דחלול חלול, ובטמא כתיב (ויקרא כב) וינזרו מקדשי בני ישראל, ולא מקדשי נכרים. ואין הלכה כר' מאיר: דברים שאין חייבין עליהם משום פגול. כגון הקומץ והקטורת וכל השנויין במשנתנו: חייבין משום טומאה. האוכלן בטומאת הגוף חייב כרת: חוץ מן הדם. דמיעטיה קרא דכתיב (שם יז) ואני נתתיו לכם, שלכם יהא כשאר חולין, ולא כקדשים. ועוד כתיב (שם) על המזבח לכפר, לכפרה נתתיו ולא למעילה. הלכך אין חייבין עליו לא משום טומאה ולא משום נותר ולא משום פגול, אלא משום אוכל דם גרידא: בדבר שדרכן להאכל. שדרך בני אדם לאכלן. ואע''פ שהוא מן הנקטרים כגון קומץ ומנחת כהנים והדומים לה. אבל לבונה ועצים וקטורת אין חייבין עליהן משום טומאה. ורבנן פליגי עליה ומרבו להו לטומאה מקרא דכתיב (שם יז) והבשר אשר יגע בכל טמא, והבשר יתירא לרבות עצים ולבונה. והלכה כחכמים דעצים ולבונה נמי יש בהן משום טומאה, ואין לך עצים דמיטמאין אלא עצים של קרבן בלבד. שאם נגעה בהן טומאה אסור לשרפן על גבי המזבח:

ו. לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח, לְשֵׁם זֶבַח, לְשֵׁם זוֹבֵחַ, לְשֵׁם הַשֵׁם, לְשֵׁם אִשִּׁים, לְשֵׁם רֵיחַ, לְשֵׁם נִיחוֹחַ. וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, לְשֵׁם חֵטְא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְלִבּוֹ לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, כָּשֵׁר, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד:

ברטנורה  (ו) לשם זבח. לאפוקי שינוי קודש, כגון לשם זבח אחר: לשם זובח. לאפוקי שינוי בעלים. כדילפינן לעיל בריש פרק קמא ממוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה וכו': לשם אשים. לאפוקי אם שחטו על מנת לעשותו חתיכות צלויות בגחלים: לשם ריח. לאפוקי אם צלאן תחלה חוץ למערכה, דתו לא מסקי ריחא: לשם ניחוח. הנחת רוח. נחת רוח להקב''ה שאמר ונעשה רצונו. וכל הני ילפינן להו מדכתיב אשה ריח ניחוח: לשם חטא. לשם חטאו שהוא מביאו עליו: אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו. אלא שחטו סתם, כשר: שהוא תנאי בית דין. שישחוט סתם ולא לימא לשמן. דלמא אתי למימר שלא לשמן: שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד. הלכך אי הוה אומר שלא לשמן אף כי אמרו הבעלים לשמן, לאו מידי הוא, דלאו בדידהו תליא מלתא, דכתיב (ויקרא ז) המקריב אותו לא יחשב. והלכה כר' יוסי:

גמרא זבחים דף נ''ד ע''ב

דָּרַשׁ רָבָא מָאי דִּכְתִיב (ש''א י''ט) וַיֵּלֶךְ דָּוִד וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת בָּרָמָה וְכִי מַה עִנְיָן נָיוֹת אֵצֶל רָמָה אֶלָּא שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים בְּרָמָה וְעוֹסְקִים בְּנוֹיוֹ שֶׁל עוֹלָם אָמְרֵי כְּתִיב (דברים יז) וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְבוֹהָה מִכָּל הָאֲרָצוֹת לֹא הֲווּ יַדְעֵי דוּכְתֵיהּ הֵיכָא אַיְיתוּ סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ בְּכוּלְהוּ כְּתִיב וְיָרַד וְעָלָה הַגְּבוּל וְתָאַר הַגְּבוּל. בְּשֵׁבֶט בִּנְיָמִין וְעָלָה כְּתִיב וְיָרַד לֹא כְּתִיב אָמְרֵי שְׁמַע מִינָהּ הָכָא הוּא מְקוֹמוֹ סָבוּר לְמִבְנְיֵיהּ בְּעֵין עֵיטָם דְּמִדְלֵי אָמְרֵי נֵיחֲתֵי בֵּיהּ קָלִיל כְּדִכְתִיב וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן. וְאִיבָּעִית אֵימָא גְמִירֵי דְסַנְהֶדְרִין בְּחֶלְקוֹ דִיהוּדָה וּשְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ דְבִנְיָמִין וְאִי מַדְלִינָן לֵיהּ מִתְפַּלֵּיג טוּבָא מוּטַב דְנֵיחֲתִי בֵיהּ פּוּרְתָּא כְּדִכְתִיב (שם לו) וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן וְעַל דָּבָר זֶה נִתְקַנֵּא דוֹאֵג הָאֲדוֹמִי בְּדָוִד כְּדִכְתִיב כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וּכְתִיב (תהלים סט) זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנוֹתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' וגו'. אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי וגו'. אִם אֶתֵּן שְׁנָת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה. עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' וגו'. הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר. הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה זֶה יְהוֹשֻׁעַ דְקָאָתֵי מֵאֶפְרַיִם מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר זֶה בִנְיָמִין דִּכְתִיב (בראשית מט) בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף:

רש''י  שהיו יושבין ברמה. בעירו של שמואל: בנויו של עולם. למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה: ועלית. בכל שעריך קרי עליה ומשם לבית המקדש מלמד שבהמ''ק הי' גבוה מכל א''י: וא''י גבוה מכל הארצות. לא מבעיא לן הכא ולאו מהכא נפקא לן אלא מקרא אחרינא דכתיב לא יאמר עוד חי ה' וגו' כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בנ''י מארץ צפון ומכל המקומות אשר הדחתים שם וכו': דוכתיה. מקומו היכן מקום הגבוה בא''י בגבול מי הוא: אייתי ספר יהושע. לבדוק בגבולי השבטים ולא פרשו באחד מכל השבטים פאות גבוליהם לארבע רוחותיהם חוץ משבט יהודה ובנימין שנתפשטו שם כל הגבולין מסובבין ברוחותי' ומקצעותי': כתיב ועלה הגבול ולא כתיב ויָרַד. ועוד כתיב בעלייה אחת בירושלם עד ראש ההר על פני גיא בן הנום ומשם עד הים שהוא לרוח מערב כתיב ותאר הגבול ויָרַד הגבול: ולא כתיב ועלה. ונחלת בנימין בצפונ' של נחל' יהודה וגבול נגב לבנימין הוא גבול צפונה ליהודה אלא שאין אורך נחלת בנימין עד הים אלא עד ירושלם ועד ההר אשר גיא בן הנום ועד קרית יערי': כתיב ועלה ותאר ולא כתיב ויָרַד. ותאר אינה לא עליה ולא ירידה למדנו שראש ההר על גיא בן הנום הוא גבוה מן הכל ולמעלה מירושלים דמירושלם ולשם כתיב ועלה: סבור למבניה בעין עיטם. נראה בעיני שהוא מעין מי נפתוח האמור שם אחר עליית ההר אשר על פני גיא בן הנום אשר לא נכתב ירידה בינתים: ניחתי ביה קליל. נעשה אותו נמוך מעט ונבנהו בירושלים שהוא למטה כדכתיב כתפיו ולא כתיב ראשו. ואיכא דאמרי האי דלא בנאה בעין עיטם משום דרחוק משם נחלת בנימין מנחלת יהודא יותר משיעור הר הבית וא''א לסמוך לשכת הגזית לעזרה ואנן בעינן סנהדרין בעזרה דכתיב וקמת ועלית וגו' וצריכה להיות בחלקו של יהודא כדמפרש ואזיל: גמירי סנהדרין. בחלקו של יהודה כדכתיב ומחוקק מבין רגליו: את כל ענותו. אשר עינה עצמו לעסוק ולדעת ונשבע ונדר אם אבא באוהל וגו':

זוהר וירא דף ק''כ ע''ב

פָּתַח וְאָמַר (ישעיה ס''ג) בְּכָל צָרָתָם לֹא צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם וְגוֹ', תָּא חֲזֵי בְּכָל צָרָתָם דְּיִשְׂרָאֵל כַּד אִזְדַּמַּן לוֹן עָאקָן כְּתִיב לֹא בְּאָלֶ''ף וְקָרֵי בְּוָא''ו בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִמְּהוֹן בָּעָקוּ, לֹא בְּאָלֶ''ף אֲתַר עִלָּאָה יַתִּיר אַף עַל גַּב דְּלָאו בְּהַהוּא אֲתַר רוּגְזָא וְעָקוּ לְהָתָם לְעֵילָא מָטָא עַקְתָא דְּיִשְׂרָאֵל, לֹא בְּאָלֶ''ף כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים ק') הוּא עָשָׂנוּ וְלֹא אֲנַחְנוּ, כְּתִיב בְּאָלֶ''ף וְקָרֵי בְּוָא''ו, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם וְהָא אִיהוּ עִמְּהוֹן בְּהַהוּא עָקוּ וְאַתְּ אָמַרְתָּ הוֹשִׁיעָם אֶלָּא מוֹשִׁיעָם לֹא כְּתִיב אֶלָּא הוֹשִׁיעָם מִקַּדְמַת דְּנָא דְּאִיהוּ זַמִּין בְּהַהוּא עָקוּ לְמִסְבָּל עִמְּהוֹן, תָּא חֲזֵי בְּכָל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל אִנּוּן בְּגָלוּתָא שְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא וְהָא אוֹקְמוּהָ דִּכְתִיב (דברים ל') וְשָׁב יְיָ אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְגוֹ', דּ''א וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם דָּא שְׁכִינְתָּא דְּאִיהִי עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא וְאַתְּ אָמַרְתָּ דְּאִיהוּ הוֹשִׁיעָם אֶלָּא הָכִי הוּא וַדַּאי דְּאִלֵּין אִנּוּן מִשְׁכְּנוֹתָיו דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגָלוּתָא וּבְגִין דִּשְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִדְכַּר לוֹן לְאוֹטָבָא לוֹן וּלְאַפָּקָא לוֹן מִן גָּלוּתָא דִּכְתִיב (שמות ו') וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי בְּקַדְּמִיתָא וּלְבָתַר וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי, וְגַם רָאִיתִי לְאַסְגָּאָה רְאִיָּה אָחֳרָא דְּאִיהוּ קַדְּמָאָה דְּכֹלָּא וּכְתִיב (שם כּ') וַיִּזְכּוֹר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ דָּא שְׁכִינְתָּא אֶת אַבְרָהָם לְאַבְרָהָם מִבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא אֶת אַבְרָהָם דָּא הוּא חַבְרוּתָא וְזִוּוּגָא דִּילָהּ בַּאֲבָהָן, אֶת אַבְרָהָם (במדבר ק''כ א) דָּא הוּא מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית אֶת יִצְחָק דָּא הוּא צְפוֹנִית מַעֲרָבִית וְאֶת יַעֲקֹב דָּא הוּא זִוּוּגָא חָדָא כְּלָלָא חָדָא זִוּוּגָא שְׁלִים כִּדְקָא יָאוּת כְּגַוְנָא דָּא אֶת הַשָּׁמַיִם דָּא הוּא כְּלָלָא מִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם וְאֶת הָאָרֶץ דָּא מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה כַּחֲדָא אוֹף הָכָא בְּכֻלְּהוּ אֶת וּבְיַעֲקֹב וְאֶת לְמֶהֱוֵי כֹּלָא זִוּוּגָא חָדָא דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין דְּכָר וְנוּקְבָא לְעָלְמִין, וְזַמִּין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַכְרָזָא בְּכָל עָלְמָא וּלְאַשְׁמָעָא קָל דְּיֵמָא (ישעיה ס''ג) וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ, בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

תרגום הזוהר
פָּתַח וְאָמַר (ישעיה ס''ג) בְּכָל צָרָתָם לֹא צָר וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה בְּכָל צָרָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם הַצָרוֹת, כָּתוּב עֲלֵיהֶם, לֹא בְּאָלֶף וְקָרִינָן לוֹ בְּוָא''ו, מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶם בַּצָרָה. לֹא עִם אל''ף, הוּא בְּמָקוֹם יוֹתֵר עֶלְיוֹן. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם בַּמָּקוֹם הַהוּא כַּעַס וְצָרָה, עִם כָּל זֶה מַגִּיעַ שָׁם לְמַעְלָה צָרוֹת יִשְׂרָאֵל. לֹא בְּאל''ף כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, (תהלים ק') הוּא עָשָׂנוּ וְלֹא אֲנַחְנוּ, שֶׁכָּתוּב בְּאל''ף וְקוֹרִים בְּוא''ו. וּמַלְאָךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם: וַהֲרֵי הוּא נִמְצָא עִמָּהֶם בַּצָרָה, וְאַתָּה אוֹמֵר הוֹשִׁיעָם. אֶלָּא מוֹשִׁיעָם לֹא כָּתוּב, רַק הוֹשִׁיעָם, מִקּוֹדֶם לָכֵן, שֶׁהוֹשִׁיעָם בָּזֶה, שֶׁנִּמְצָא עִמָּהֶם בְּאוֹתָהּ הַצָרָה, וְסוֹבֵל עִמָּהֶם. בֹּא וּרְאֵה בְּכָל פַּעַם שֶׁיִשְׂרָאֵל הֵם בַּגָּלוּת גַּם הַשְּׁכִינָה עִמָּהֶם בַּגָּלוּת, וּבֵאֲרוּהוּ, שֶׁכָּתוּב (דברים ל') וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךְ אֶת שְׁבוּתְךְ וְרִחֲמֶךְ. דָּבָר אַחֵר וּמַלְאָךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם: זוֹ הִיא הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא עִמָּהֶם בַּגָּלוּת, וְאַתָּה אוֹמֵר שֶׁהוּא הוֹשִׁיעָם, אֶלָּא כָּךְ הוּא וַדַּאי, שֶׁאֵלּוּ הַצָרוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֵם מַשְׁכּוֹנוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּגָּלוּת, וּמִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁכִינָה עִמָּהֶם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר אוֹתָם לְהֵטִיב לָהֶם וּלְהוֹצִיאֵם מִן הַגָּלוּת. שֶׁכָּתוּב (שמות ו') וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי, בִּתְחִילָה, וְאַחַר כָּךְ כָּתוּב וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא אֵלָי. ''וְגַם רָאִיתִי'' הוּא לְרַבּוֹת רְאִיָּה אַחֶרֶת שֶׁהוּא רִאשׁוֹנָה לְכֻלָּם, שֶׁכָּתוּב וַיִּזְכּוֹר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ, זֶה הִיא הַשְּׁכִינָה, אֶת אַבְרָהָם: הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, וַיִּזְכּוֹר אֶת בְּרִיתוֹ לְאַבְרָהָם. אֶלָּא אֶת אַבְרָהָם, זֶה הוּא הַחִבּוּר וְהַזִּוּוּג שֶׁל הַשְּׁכִינָה עִם הָאָבוֹת, אֶת אַבְרָהָם, זֶה הוּא מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. אֶת יִצְחָק זֶה הוּא צְפוֹנִית מַעֲרָבִית. וְאֶת יַעֲקֹב זֶה הוּא זִוּוּג אֶחָד, כְּלָל אֶחָד, זִוּוּג שָׁלֵם כָּרָאוּי. כְּעֵין זֶה הוּא בְּהַכָּתוּב, אֶת הַשָּׁמַיִם, שֶׁזֶּה הוּא הִתְכָּלְלוּת מִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם. וְאֵת הָאָרֶץ, זֶה הוּא מִדַּת יוֹם הַנִּכְלָל בְּמִדַּת לַיְלָה בְּיַחַד. אַף כָּאן בְּכֻלָּם כָּתוּב אֶת, אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק, וּבְיַעֲקֹב כָּתוּב וְאֶת, עַל הֱיוֹתָם לְגַמְרֵי זִוּוּג אֶחָד, שֶׁהַזָּכָר וְהַנְּקֵבָה אֵינָם נִפְרָדִים לְעוֹלָם. וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַכְרִיז בְּכָל הָעוֹלָם וּלְהַשְּׁמִיעַ קוֹלוֹ שֶׁיֹּאמַר, וַיֹּאמַר (ישעיה ס''ג) אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

הלכה פסוקה
ש''ע חו''מ סימן שמ''ח

א. אָסוּר לִגְנוֹב אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא דִּין תּוֹרָה וְאָסוּר לִגְנוֹב אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וַאֲפִלּוּ עַל מְנַת לְהַחֲזִיר אוֹ כְּדֵי לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֵפֶל אוֹ כְּדֵי לְצַעֲרוֹ הַכֹּל אָסוּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְגִיל עַצְמוֹ בְּכַךְ: ב. כָּל הַגּוֹנֵב אֲפִלּוּ שָׁוֶה פְּרוּטָה עוֹבֵר עַל לַאו דְלֹא תִּגְנוֹבוּ וְחַיָּיב לְשַׁלֵּם אֶחָד הַגּוֹנֵב מָמוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אוֹ הַגּוֹנֵב מָמוֹן שֶׁל גּוֹיִם וְאֶחָד הַגּוֹנֵב מִגָּדוֹל אוֹ מִקָּטָן: ג. אֵיזֶהוּ גַּנָב הַלּוֹקֵחַ מָמוֹן אָדָם בְסֵתֶר וְאֵין הַבְּעָלִים יוֹדְעִים אֲבָל אִם לָקַח בְגָלוּי וּבְפַרְהֶסְיָא אֵין זֶה גַנָב אֶלָא גַזְלָן:

מוסר
מספר חרדים דף ע' ע''א

הָרָשָׁע שֶׁהִתְעִיב עֲלִילָה וּבֶן מָוֶת הוּא לְמֶלֶךְ יִתְבָּרַךְ בְּצָרַת עֲנִיּוּתוֹ וּבְיִסּוּרָיו לֹא יִתְרַעֵם אֶלָּא יִדּוֹם וּמַה שֶׁמַּשִּׂיג יִרְאֶה לוֹ חֶסֶד רַב עַל דֶרֶךְ כִּי חַסְדְּךָ גָדוֹל עָלָי וְהִצַלְתָּ נַפְשִׁי מִשְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה. וְעוֹד בֶּן אָדָם הָעֲנִיוּת בִּמְקוֹם צָרַעַת כִּדְאִיתָא בְּתִיקוּנֵי הַזֹּהַר וַהֲרֵי שָׁגִיתָ וְאַתָּה שׁוֹגֶה בִּדְבָרִים שֶׁמְּבִיאִים צָרַעַת לָכֵן סְבוֹל הַמַּלְקוּת. וְעוֹד כִּיוָן שֶׁפָּחוּת מִשּׁוֹר וַחֲמוֹר הָיִיתָ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' א') יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו וְאַתָּה לֹא תְבַקֵּשׁ גְּדוּלָה וְטוֹבָה יוֹתֵר מֵהֶם אֶלָא כָּהֵם תִּסְבּוֹל הָעוֹל וְהַמַּשּׂוֹי וְלֹא תִמְרוֹד וְכָהֵם תִּהְיֶה נֶאֱלָם אִם יְחָרְפֶךָ אָדָם חִנָּם אוֹ יַכֶּךָ אוֹ יִגְזָלְךָ. מוֹרָא וְחִתַּת כָּל אָדָם לֹא יִהְיֶה עָלֶיךָ כִּי כֻּלָם אֲנָשִׁים וְאַתָּה לֹא תְדַמֶּה כִּי בָּדָד תֵשֵׁב וְתִדּוֹם כִּי אֵין נִמְצָא בֶּאֱמֶת אֶלָּא ה' וּלְפָנָיו תַּעֲמוֹד בְּאֵימָה וְהַבְּרוּאִים כְּבַעֲלֵי חַיִּים לְפָנָיו וּמִמֶּנּוּ תֵבוֹשׁ וּמִפָּנָיו תִּבָּהֵל הַלֹא תִרְאֶה כִּי תִשְׁאַל מֵרֵעֲךָ מְאוּמָה תִּהְיֶה עָלָיו לְמַשָּׂא וְיִקּוֹץ בָּךְ וְלֹא גְמַלְתָּהוּ רָעָה כָּל שֶׁכֵּן בְּשׁוֹאֲלָךְ לָאֵל כַּמָּה שְׁאֵלוֹת וְאַתָּה מוֹרֵד בּוֹ: