מאימפריה לחורבן (י"ז): השתיקה שחרצה את גורל היהודים תחת שלטון הורדוס

בזמן מלכותו של הורדוס הרשע, בחרו חכמי התורה בדרך של התנתקות מן המדינה, לא הביעו ביקורת על הורדוס ומעשיו ולא התערבו. הם הבינו כי המדינה הארצית אבדה לעם ישראל, ואין טעם להיאבק ולהיות חלק מהמשחק הפוליטי הגויי. הם התמקדו אך ורק בלימוד התורה, וכך גם נחשבו בלתי מעורבים, ולהורדוס לא היתה סיבה להתעלל בהם. הם עסקו בשימור ערכי הנצח של היהדות, שלאורם אנו הולכים עד ימינו, ושמו בצד את המלחמה הפיזית המתרחשת סביבם.

אך לא כל היהודים הלכו בדרך זו. היו רבים מהיהודים, אנשים יראי שמיים וחסידים, שהתקוממו מול העוולות והאכזריות של הורדוס, וחיפשו כל דרך כדי לנסות למרוד בו. נראה שהדרך הזו הייתה טובה פחות, אם לשפוט לפי הנהגתם של חכמי ישראל כבר בזמן הלל ושמאי, ועד רבן יוחנן בן זכאי, שראה את יבנה וחכמיה כעדיפים אפילו מבית המקדש. הורדוס ומעשיו היו גזרה משמיים, ככתוב בתורה: "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה תרד מטה מטה", והפתרון לזה הוא "אם בחוקותי תלכו". מרידה ישירה בהורדוס לא הייתה מרימה את קרן התורה.

הורדוס השליט טרור ופחד באמצעות משטרה חשאית וצבא של שכירים זרים. הללו היו מסתובבים בין היהודים ומנסים למצוא בדל של דיבורי מרידה. בעוד בבית מדרשם של הלל ושמאי לא מצאו הללו שום ענין בנושאים מדיניים, הרי שבין אנשי ירושלים החסידים והקנאים לדבר ה' יכלו הללו לשמוע דברים שהתפרשו אצלם כבגידה. הורדוס הגיב באכזריות ובחמת זעם. יוסף בן מתתיהו מספר: "לאנשי העיר לא הותרה שום אסיפה ולא הליכה או חבירה או ישיבה בחבורה, אלא הכל היה נתון להשגחה. עונשיהם של אלה שנתפסו במעשיהם היו קשים.. ומספרים שאפילו הוא בעצמו לא מנע חלקו בכך, אלא  לעתים תכופות היה לובש בגדי הדיוט ומתערב בלילות בתוך ההמון ובוחן אותם".

אחד מהמיוחדים שבתלמידי שמאי הזקן היה בבא בן בוטא. הוא הושפע גם מהלל הזקן, ועל ידיו הוכרעה מחלוקת הסמיכה שנהגה במשך דורות רבים. דומה היה כי השפעתו של שמאי הזקן גדולה ומכרעת, וכבר הונהגה הלכה למעשה בבית המקדש שאין סומכין, אחרי מחלוקת של שנים רבות. אלא שדווקא בבא בן בוטא, שהיה מנדב קרבן לבית המקדש בכל יום מימות השנה, בהביאו את הקרבן ביום טוב, סמך עליו. ברגע שעשה כך התעורר רעש עצום בכל בית המקדש, ואחד הכהנים נזף בו: "מה זו סמיכה?", כלומר: באיזו זכות אתה משנה את ההלכה שקבע שמאי? בבא בן בוטא השיב לו בענווה: "מה זו שתיקה?", כלומר: אפילו אם לדעתך אתה צודק, אני חכם מחכמי התורה, וזכותי לנהוג כפי דעת המחייבים סמיכה, שגם היא יסודה בדעה של דורות רבים. תגובתו המתונה, שלא תקפה את השני אלא הגנה על זכותו, השפיעה רבות, ובסופו של דבר נקבעה ההלכה כהלל.

הורדוס, בהורגו את כל חכמי התורה, לא הרג את בבא בן בוטא, משום שנודע בחכמתו הגדולה בכל ענייני העולם, אלא רק סימא את עיניו באכזריות, כדי שלא יוכל לנהל מרד. אמנם הורדוס לא ידע ולא הבין שחכמי התורה התנתקו ממנו, והוא לא חשוב בעיניהם אפילו לא כאובייקט למרידה. הם הסכימו והחליטו לא לעסוק בו ובענייניו מטוב ועד רע. לכן כשהתחפש הורדוס לאיש תם שבא לשאול בעצת בבא בן בוטא, ותוך כדי הדברים לקלל את המלך הרשע הורדוס, הופתע לגלות שבבא בן בוטא אינו מסכים לקלל את המלך שרצח את חכמי ישראל ושלקח ממנו את מאור עיניו. למרות התעקשותו של הורדוס המחופש, לא הסכים בבא בן בוטא להוציא מילה רעה.

בראות הורדוס את זאת, חשב שיכול הוא לחזק את העמדה המתונה הזו. כמלך עם יכולות בנייה אדירות ומרשימות, שגם ברומי לא ראו כמותן, הוא יכול לבנות את בית המקדש, ובו ישלטו חכמי התורה האלו, שאינם מוכנים לקלל את המלך ולא מתערבים בענייניו. בבא בן בוטא יעץ לו לעשות זאת, שהרי הוא הרג את חכמי התורה, שהם עיני העדה, ועל ידי בניית המקדש הוא יאיר את עיני העולם. הדבר אירע בשנת 22 לפני הספירה, 92 שנה לפני שהבניין המפואר שבנה הורדוס – עלה באש שהציתו הרומאים, שלשמם עבד כל חייו.