מאימפריה לחורבן (י"ח): שיפוץ בית המקדש השני על ידי הורדוס

בשנת 22 לפני הספירה, 92 שנים לפני החורבן, החל הורדוס בבניית בית המקדש מחדש. הוא כינס את זקני האומה להר הבית ונאם בפניהם, בין השאר כך: "עכשיו אגלה לכם את המפעל שהנני מקבל עליי עתה לבצעו, והוא המפעל הקדוש והיפה ביותר מכל מה שנעשה בימינו. שכן את בית המקדש הזה בנו אבותינו לאל עליון אחרי שיבתם מבבל, והוא חסר מגודלו ששים אמה בגובה, כי בשיעור זה עלה עליו בית המקדש הראשון שבנה שלמה. לא באשמתם נעשה בית המקדש קטן יותר, כי את המידות האלה של הבניין נתנו כורש ודריווש...".

הורדוס פירק לחלוטין את בית המקדש שבנו עולי הגולה, והרחיב את הר הבית המקורי פי שניים מגודלו על ידי מילוי עפר בתוך כתלי אבן גזית עצומים. חלק מהאבנים האלו נמצאות כיום בכותל המערבי והדרומי, מהן משקלן כ-50 טונות, ואין דומה להן בעצמתן הכבירה. כשרואים אותן מבינים מדוע "לא האמינו מלכי ארץ כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים". יוסף בן מתתיהו כותב: "החומה עצמה הייתה המפעל הגדול ביותר ששמעו עליו בני אדם מעולם". שמונה עשר אלף פועלים שקדו על המלאכה במשך שנים רבות. מקדש הורדוס הוא מבנה שאין דומה לו, הגדול ביותר מכל מקדשי העולם העתיק, לא היה בבבל ולא במצרים לא ביוון ולא ברומי, מקדש גדול ומפואר שכזה, ולא לחינם אמרו חז"ל "מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בניין יפה מימיו".

חנוכת המקדש נערכה כעבור שנתיים, אבל עבודות הבנייה נמשכו עוד ארבעים שנה קדימה, כפי שהסיקו ארכיאולוגים ממטבעות מאוחרות יותר שנמצאו תחת חלק מאבני הבניין.

בשנת 16 לפני הספירה חזרו בניו של הורדוס מהחינוך ברומא. כפי שראינו לעיל, הורדוס הרג את שני בניו ממרימי החשמונאית, אלכסנדר ואריסטובולוס, אף על פי שהשאיר בחיים את אגריפס בן אריסטובולוס, שנעשה בהמשך מלך מטעם הרומאים. מצבו הנפשי של הורדוס הלך והחמיר. הוא שפך דם כמים סביבות ירושלים. גם בעת חוליו האחרון, בשנת 4 לפני הספירה, כאשר החסידים יהודה בן ציפוי ומתתיה בן מרגלות הורידו את נס הנשר מבית המקדש, ציווה הורדוס בשארית כוחותיו לשרוף אותם בחיים. חמישה ימים לפני מותו ציווה להוציא להורג את בנו אנטיפטר (מאשתו דוריס האדומית). ברגע האחרון ציווה על אחותו "שלום", והשביע אותה לאסוף את כל מנהיגי היהודים בהיפודרום ביריחו, ולהוציאם להורג יחד עם השמועה על מותו, כדי שאותו יום יהפוך ליום אבל. אך אפילו אחותו של הורדוס, שדם אדומי זרם בעורקיה, לא הסכימה לפשע הזה, ושחררה את נכבדי היהודים. לפני ארבעים שנה נחשפה כתובת במדבר ירדן ובה נכתב: "השנה מת הורדוס המשוגע". כתובת זו משקפת בהחלט את תפיסת המציאות בזמנו של אותו מלך מטורף.

אחרי הורדוס מלך בנו, הורדוס ארכלאוס, בן למלתקי השומרונית. ארכלאוס, שהיה חצי אדומי וחצי שומרוני, נהג אכן כגוי גמור. כל ימיו התחנך ברומא, ולא היה לו שמץ של כבוד למנהגי ישראל. כאשר ביקשו ממנו נכבדי העם להחליף את הכהן הגדול, שהיה הורדוסי זר ליהדות, הגיב בכעס, ובעימות בין חייליו לבין נכבדי העם מתו 3000 איש, בהר הבית, בחג הפסח.

במקביל לארכלאוס שלטו שני בנים אחרים של הורדוס בחלקים מהארץ. הורדוס אנטיפס, שהיה בנו של הורדוס מאשתו מלתקי השומרונית, שלט בגליל במשך שנים ספורות. הוא התחשב ביהודים, ועל מטבעותיו לא טבע צורת אדם. הוא התקשה להבין מפני מה היהודים מסרבים לגור בטבריה, שנבנתה על ידי ההורדוסים לכבוד הקיסר טיבריוס. הסיבה הייתה משום שאזור טבריה היה אזור קבורה קדום של יהודים, ולכן הגרים בה נחשבו טמאים בטומאת מת. הוא הושיב בה עבדים או עניים שהסכימו לכך תמורת תשלום. למעשה, העיר טבריה נחשבה נגועה בקברים לא ידועים, עד שיצא רבי שמעון בר יוחאי מהמערה, וסימן ברוח קדשו כל מקום שבו יש קבר, כאמור "טיהר את עיר טבריה, עשה אותה נקייה".

במקביל לאנטיפס משל פיליפוס, בנם של הורדוס וקלאופטרה, בעבר הירדן והגולן. נראה היה שעם ישראל נפל מן הפח אל הפחת: במקום מלך מטורף ומרושע אחד, קיבלנו את שלושת בניו, המנוכרים ליהדות לא פחות.

ארכלאוס יצא לרומא לבקש מאוגוסטוס קיסר אישור לצוואת אביו, לפיה הוא ימלוך, ובמקביל אליו יצאה משלחת נכבדים יהודיים לבקש מהקיסר שרומא עצמה תשלוט ביהודה, ולא בית הורדוס, המתנהג בשנאה וניכור לישראל. הורדוס הועיד לו את מרים בת אריסטובולוס לאישה, כדי לקשרו למשפחת המלוכה החשמונאית, אבל ארכלאוס גירש אותה ונשא את אשת אחיו, דבר האסור על פי חוקי התורה. אוגוסטוס קיבל את טענות היהודים, הדיח את ארכלאוס, החרים את רכושו ושלח אותו לגלות בגליה (צרפת), שם מת בגיל 39.