מאימפריה לחורבן (י"ט): הסוף הבלתי נמנע של שושלת הורדוס

בשנת 14 לספירה, 56 שנה לפני חורבן הבית, מת אוגוסטוס קיסר. במקומו עלה טיבריוס, שעדיין תמך בהורדוסים באופן כללי. הם בנו לכבודו את העיר טבריה. ארבעים שנה לפני חורבן הבית הבינו חכמים שמלכות ישראל הגיעה לקיצה. אותות מפחידים נראו בשמיים באופן קבוע, ובכל בוקר היו דלתות ההיכל נפתחות מאליהם בקול רעם מבשר רעות. מטרת בניית בית המקדש היא היותו המרכז הרוחני של עם ישראל כולו, מקום התכנסות לעבודת ה' והיטהרות, ולא מרכז שליטה פוליטי למלכים בסגנון רומאי.

אבל עדיין נתן הקב"ה לעם ישראל תקופת חסד אחרונה. בשנת 37 לספירה, 33 שנה לפני חורבן הבית, עלה לשלטון ברומא קליגולה המטורף. מיד עם עלייתו לשלטון, העביר קליגולה את כל בית הורדוס ממשרותיהם, ושם תחתם את ידידו אגריפס. אגריפס היה בנו של אריסטובולוס, שנולד להורדוס ומרימי החשמונאית (הוא נשא את בת דודתו קיפרוס, בתה של שלומציון בת הורדוס ומרימי).

אגריפס היה בעל לב יהודי חם. הוא כיבד את חכמי התורה, השליט את ההלכה בבית המקדש ודחק את רגליהם של הצדוקים. הוא מינה את שמעון בן ביתוס, שהיה רצוי לעם, לכהן גדול, הוריד את המס מתושבי ירושלים והתנדב קרבנות לבית המקדש.

אגריפס היה עניו ושפל ברך. חכמים הזכירו אותו לשבח במשנה, כיצד היה עולה להביא ביכורים כאחד העם, מבלי להתנשא. הוא קיים את מצוות הקהל, כינס את כל היהודים לבית המקדש בחג הסוכות וקרא לפניהם בספר דברים. כאשר הגיע לפסוק "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", זלגו עיניו דמעות, שכן ידע כי הוא נכדו של הורדוס הרשע, ודם אדומי זורם בעורקיו, ולכן לפי ההלכה אסור לו להיות מלך. חכמים רצו לשכך את צערו, ביודעם שהוא עושה ככל יכולתו למען עם ישראל, ואמרו לו: "אחינו אתה, אחינו אתה".

בשנת 41 נרצח קליגולה. תחתיו התמנה קלאודיוס, שגם הוא היה ידידו של אגריפס, וזה הגדיל את ממלכתו על כל תחומי ארץ ישראל, ואף העלה אותו לדרגת קונסול של כבוד. אגריפס פעל להענשת שונאי ישראל באלכסנדריה ובעוד מקומות, ומעמדו היה רם ונכבד ברומא. הוא גם רדף את הנוצרים והוציא להורג את תלמידיו של משיח השקר הנוצרי.

בשנת 44 מת אגריפס בקיסריה. לפי הדיווח הוא מת ממחלה, אך יש סבורים שהוא הורעל. הוא מלך שמונה שנים על ישראל, ותקופתו זכורה כתקופה הזוהרת האחרונה. אחריו מלך בנו, אגריפס השני, שהיה עבד נרצע של הרומאים. במשך 26 שנה חי ופעל בארץ ישראל, אך הוא לא תרם תרומה של ממש לעם ישראל, ונתפס כבובה עלובה של הרומאים. כך תמה שושלת הורדוס, שהיתה בת כלאיים של שושלת החשמונאים.

הרומאים שלטו בארץ ישראל דרך נציביהם. הנציב הרומאי היה שליט כל יכול, יותר מן ה"מלך" היהודי. בשנת 64 לספירה, שש שנים לפני החורבן, מונה גאסיוס פלורוס לנציב יהודה. יוסף בן מתתיהו, שתיאר ארוכות את מעללי הנציבים שקדמו לו ואת שחיתותם, כותב כי עדיין, לעומת פלורוס, נחשבים כולם לנגידים ואנשי חסד...

פלורוס עשה את הארץ חמס, פשוטו כמשמעו. הוא אישר לכל השודדים והמרצחים מכל ארצות תבל לבא ולשדוד את אוצרות ארץ ישראל, ובלבד שיתנו לו אחוזים מן השלל. דברי התורה בפרשת הקללות נתקיימו כפשטן, מילה במילה: "בַּ֥יִת תִּבְנֶ֖ה וְלֹא־תֵשֵׁ֣ב בּ֑וֹ כֶּ֥רֶם תִּטַּ֖ע וְלֹ֥א תְחַלְּלֶֽנּוּ׃ שׁוֹרְךָ֞ טָב֣וּחַ לְעֵינֶ֗יךָ וְלֹ֣א תֹאכַל֮ מִמֶּ֒נּוּ֒ חֲמֹֽרְךָ֙ גָּז֣וּל מִלְּפָנֶ֔יךָ וְלֹ֥א יָשׁ֖וּב לָ֑ךְ צֹֽאנְךָ֙ נְתֻנ֣וֹת לְאֹיְבֶ֔יךָ וְאֵ֥ין לְךָ֖ מוֹשִֽׁיעַ׃ בָּנֶ֨יךָ וּבְנֹתֶ֜יךָ נְתֻנִ֨ים לְעַ֤ם אַחֵר֙ וְעֵינֶ֣יךָ רֹא֔וֹת וְכָל֥וֹת אֲלֵיהֶ֖ם כׇּל־הַיּ֑וֹם וְאֵ֥ין לְאֵ֖ל יָדֶֽךָ׃ פְּרִ֤י אַדְמָֽתְךָ֙ וְכׇל־יְגִ֣יעֲךָ֔ יֹאכַ֥ל עַ֖ם אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדָ֑עְתָּ וְהָיִ֗יתָ רַ֛ק עָשׁ֥וּק וְרָצ֖וּץ כׇּל־הַיָּמִֽים׃ וְהָיִ֖יתָ מְשֻׁגָּ֑ע מִמַּרְאֵ֥ה עֵינֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה".

אדם יכל לזרוע את אדמתו, וביום הקציר הגיעו שודדים ולקחו את כל הפירות. אנשים נזרקו מבתיהם ומנחלותיהם, בניהם ובנותיהם נחטפו, השודדים - שליחיו של הנציב הרומאי - עשו בארץ כרצונם, ואין לאל ידו של אף אחד להושיע. לאגריפס השני כל זה לא היה אכפת. הוא התגורר בקיסריה, צפה במרוצי סוסים בהיפודרום המפואר, ובחדשי הקיץ היה נוסע לרומא להינפש עם ידידיו הקונסולים הרומאים.

בני בית ביתוס, שהיו משפחה של כהנים גדולים, השחיתו את דרכיהם. הם שיתפו פעולה עם השודדים, וכך מספרים חז"ל: "אבא שאול אומר: קורות של שקמה היו ביריחו, והיו בעלי זרועות נוטלים אותן בזרוע. עמדו בעלים והקדישון לשמים. עליהם ועל כיוצא בהם אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית ביתוס, אוי לי מאלתם! אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתם! אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסם! אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופם! שהם כהנים גדולים ובניהם גזברים וחתניהם אמרכלים, ועבדיהם חובטים את העם במקלות".