האם אתם משתמשים נכון באמונה שלכם?

מה עושה אדם שנקלע למשבר אישי, או שחווה אסון או אובדן? כיצד הוא מתמודד עם אי-היכולת שלו להכיל את הטראומה שפקדה אותו?

כדי להתמודד עם מצבי קושי, הקב"ה יצר לאדם מנגנון הגנה עצמי. מנגנון ההגנה הזה מאפשר לאדם להסיר מעליו את האחריות והאשמה למצבו ולהטיל אותן על האחרים. האדם מאשים את האחרים, תוקף את כולם, מבטל אותם ומזלזל בהם ומייחס להם את כל הרע שבעולם.

זו צורת ההתמודדות שלו עם מצבו. הוא עצמו, כמובן, לא אשם במצבו; רק האחרים אשמים... הוא מפתח כעס וטינה כלפי כל העולם. הוא מתייחס אל העולם כאל מקום רע, כל האנשים רעים, כולם חורשי רעתו, כולם זוממים להרע ולהזיק.

והוא לא מסתפק בכך. הוא גם מפנה את כל המרמור והתסכול שלו כלפי שמיא: למה הקב"ה עשה לי את זה? למה זה מגיע לי? במה אני גרוע יותר מאחרים?...

מצד אחד, אי אפשר לשפוט את האדם בצערו. רגש הכאב והצער, תחושת התסכול וחוסר האונים - הם שיוצרים את התגובה האוטומטית שלו. אך מצד ההיגיון והשכל הישר אין מקום לטענותיו. איך אפשר לבוא בטענות לקב"ה אשר הוא תכלית הטוב וכל דרכיו בצדק ומשפט?! צא וראה מה אמר איוב לאשתו כאשר הציעה לו להתריס כלפי מעלה על הרעה אשר באה עליו (איוב ב, י): "את הטוב נקבל מאת האלוקים, ואת הרע לא נקבל?!".

יש הרבה קונפליקטים בנפש האדם. האדם נאלץ לתמרן ולהתמודד בין שני כוחות מרכזיים בנפשו – הרגשות והתחושות מול ההיגיון והשכל הישר. וכאן אנו רוצים להכניס ממד נוסף - האמונה.

מהו כוח האמונה? מקובל לומר כי האמונה מסייעת לנפש. נפשו של המאמין שלווה ורגועה, אין בו פחדים וכעסים, אין בו צער ועצבות. אולם זו גישה שטחית הטומנת בחובה אתגר לא פשוט, שכן לא תמיד הדברים מתקיימים בפועל. וכאשר האדם נוכח שהאמונה כביכול לא הצליחה לסלק ממנו את הפחד והעצב, הדבר עלול להפיל אותו לזרועות הייאוש, וחמור מכך – לגרום לו לפקפק באמונה, שהרי היא לא הועילה לו.

האמונה לא אמורה להחליף את עבודת המידות. הרמב''ם בהלכות דעות עוסק במידות האדם ומציע את הדרכים לתיקון המידות. למשל, מידת הכעס: "הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר... לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים, וזו היא הדרך הטובה" (הלכות דעות ב', ג'). ואם האמונה היתה מכשיר ואמצעי לעבודת המידות, מדוע הרמב''ם מורה על שיטה של התרחקות לקצה הנגדי של אותה מידה רעה, הרי יש שיטה פשוטה הרבה יותר: תאמין שהכל משמים, וממילא הכעס יסתלק.

אלא מכאן אנו למדים כי האמונה ועבודת המידות הן שני מישורים שונים, לכן הרמב"ם לא הזכיר את עניין האמונה בתוך המסגרת של הלכות דעות. אמונה לחוד ומידות לחוד.

שימוש במנגנון הגנה עצמית להשגת היעד

האדם חושב ופועל מתוך תבניות מחשבתיות. יש לו את התפיסה שלו כיצד העולם אמור להיראות. מבחינתו, העולם צריך להתנהל באופן מובנה, על פי כללים הגיוניים. למשל, אם האדם משקיע בדבר מסוים – בחינוך הילדים, בשלום בית, בעבודה – הוא אמור לקטוף את הפירות ולקבל תגמול להשקעה שלו.

אבל זו ראיה שטחית. המערכת מורכבת מפרטים רבים. כשאדם משקיע ב'שלום בית', הוא עושה זאת על פי הבנתו. אבל לא תמיד ההבנה שלו נכונה. לעתים נדמה לו שפעולה מסוימת מועילה לשלום בית, אך באמת היא מזיקה ופוגעת. הוא ציפה לקבל תגמול להשקעה שלו, ובמקום זאת המצב נהיה גרוע יותר... הוא מלא מרירות וחושב בלבו: "אני מתאמץ ומשקיע, וזה מה שאני מקבל?"... המצב הזה גורם לו תסכול וכעס רב, והתוצאה: הטלת האשמה על כל העולם... כולם אשמים חוץ ממנו, כולם רעים ורק הוא טוב...

הוא אומר לעצמו: איך יתכן שאחרים לא משקיעים והכל הולך להם בקלות, ואילו אני משקיע ולא רואה תוצאות?!... הוא מתוסכל וממורמר: איך אפשר לחיות בעולם לא הוגן שכזה?!

כתוצאה מכך הוא מפתח תחושת קיפוח. וכיצד מתמודד האדם עם תחושת הקיפוח הזו? אם הוא בוגר ומפוכח, הוא יאמר לעצמו: הכל פועל בהיגיון - אני מקבל לפי מה שאני משקיע, ואם המציאות לא עונה על הציפיות שלי, כנראה שהבעיה היא בי! הצעד הבא הוא ניתוח שכלתני של האפשרויות השונות: אולי לא השקעתי בצורה הנכונה או במידה הנכונה; אולי כדאי להשקיע פחות בדבר מסוים ובמקום זאת להשקיע יותר בדבר אחר; ואולי כדאי שאשוחח בגילוי לב עם האדם שאכזב אותי ויחד נערוך תיאום ציפיות.

כל זה כאשר מדובר באדם בוגר מבחינה נפשית, שמסוגל להתמודד עם המצב בעיניים פקוחות. אבל במקרים רבים האדם אינו חושב ואינו פועל בהיגיון, אלא מגיב באופן אימפולסיבי, על פי הרפלקסים הנפשיים שלו. הרפלקסים הללו נוצרו ועוצבו בתודעה שלו על פי חוויות העבר שלו. לדוגמא, בהיותו ילד קטן הוא היה משיג את מבוקשו על ידי התפרצות של כעס וצעקות כלפי הוריו. כך נחרת בתודעה שלו כי ניתן להשיג כל דבר באמצעות כלי הכעס. הוא סבור בטעות שהכעס הוא 'כלי טיפולי', וכך הפך הכעס להיות אמצעי לריפוי הכאב הרגשי שלו.

אם כן, התהליך הזה מורכב מכמה תהליכי משנה: תחילה האדם מפתח ציפיות, אחר כך מתכנן להשיג את היעד המבוקש, ואז הוא יוצא לדרך להשגת היעד, מתוך בטחון שאכן הדבר בר-השגה. כשמשהו משתבש בדרך הוא חש תסכול ומרמור, ואז הוא נכנס למצב של הישרדות והתגוננות. הוא מפעיל את מנגנון ההגנה העצמית, לוחץ על כפתורי האזעקה ויוצא לקרב, כשהאסטרטגיה להשגת היעד היא באמצעות הכעס.

השימוש במנגנון ההגנה הזה איננו חד-פעמי. הוא מפעיל אותו שוב ושוב, ועם הזמן הוא נעשה יותר ויותר אוטומטי. כלומר, הוא מאמין שזו הדרך הנכונה. הוא אפילו איננו מודע לכך שיש דרך אחרת. אם נשאל אותו: מדוע אתה כועס? הוא ישיב: "זו השפה היחידה שמבינים בבית הזה...".

זו אינה השפה היחידה שמבינים בבית הזה, זו השפה היחידה שהוא מבין, שהוא מכיר... הוא התרגל כל כך להשתמש בשפה הזו, עד שהוא בטוח שאין עוד שפות אחרות. הכלי הזה של הכעס הפך אצלו לרפלקס, לתגובה בלתי-רצונית שלו, לפעולה הנפעלת אוטומטית, בלא מחשבה מושכלת.

ומה קורה אם האמצעי הזה לא עובד? כיצד הוא יגיב אם הוא כעס, צעק בקולי קולות ורקע ברגליו, אך למרות זאת לא השיג את מטרתו? במקרה כזה הוא יפלוט אמירה בסגנון: "המצב קשה, אפילו שאני כועס זה לא עובד...".

כלומר, הנחת היסוד שלו היא שכעס אמור לעבוד, ואם זה לא עובד, כנראה האשמה היא בצד השני, משהו "מקולקל" אצלו...

האיש משתמש בכעס ככלי טיפולי להשגת היעד שלו. לעומתו, האישה מרבה להשתמש בכלי של הבכי. כשהיא רוצה לקבל את מבוקשה, היא פועלת לעורר את רחמנותו של הבעל באמצעות כיס הדמעות שלה. הבעל רואה את הדמעות ולבו נכמר, הוא איננו רוצה לצער אותה, להיפך, הוא רוצה לשמח אותה ולכן נותן לה את מבוקשה.

אלא שעם הזמן השימוש בכלי הזה הופך לאוטומטי. בכל פעם שהיא רוצה להשיג דבר-מה, גם כשהדבר לא נצרך באמת, היא מפעילה את 'הנשק האוטומטי' שלה. בשלב מסוים הוא הופך לתכונה של "התקרבנות", ולאט לאט הוא מאבד את היעילות שלו. בסופו של תהליך, הבעל נהיה אדיש לבכי. וכשהיא רואה את האדישות שלו, היא נעלבת עד עמקי נשמתה ואומרת: "איזה אכזר, אפילו הדמעות שלי לא משפיעות עליו...".

היא לא לוקחת אחריות על עצמה, היא לא מאשימה את השימוש העודף שהיא עשתה בכלי של הבכי. הוא אשם, הוא אטום, הוא אכזרי! היא לא מסוגלת לראות את התמונה המורכבת, היא רואה רק את עצמה, את הכאב והצער שלה, ובאופן אוטומטי היא שופטת אותו על בסיס זה, בלי לצרף נתונים נוספים למשוואה. אם היא רצתה להשיג את מבוקשה ולא השיגה – הוא אחראי הבלעדי לכך!

יישום האמונה ש"הכל משמים" – על ידי השתדלות מעשית

מכאן נתקדם שלב אחד קדימה, אל נושא האמונה והשימוש בה בחיי היומיום, בהתמודדות עם ניסיונות החיים.

האמונה אינה משנה את תכונות האדם, אדרבה, היא עלולה לעוות את הגישה הנכונה לעבודת המידות. האדם המאמין יאמר: "אם אני סובל, אם כן אדרבה, עלי להיות קנאי למען השגת המטרה שלי". או שיאמר: "אני כנראה גלגול של איזה חוטא שחזר לעולם כדי לסבול ולתקן".

כלומר, במקום שייקח אחריות על מעשיו, הוא ימשיך בדרכו העקלקלה תוך שימוש באמונה להצדקה עצמית. הוא אינו משתמש באמונה להגביר בו את מידת האחריות, אלא להיפך, הוא משתמש באמונה להסרת האחריות העצמית ולהגברת תכונות הרעות. לכן אין לצפות שהאמונה תתקן ותרפא את מידותיו של האדם.

הגר"א מפרש את הפסוק (דברים ל"ב, ב'): "יערוף כמטר לקחי", שהתורה משולה למטר. המטר יורד על כל הארץ בשווה, אך פעולתו משתנה ממקום למקום, לפי מה שנטוע באדמה. אם יש בה אילנות, המטר יצמיח אותם והם יניבו פירות משובחים, אך אם יש בה קוצים ודרדרים, המטר יצמיח ויגדיל את הקוצים והדרדרים. כך התורה - אם יש לאדם מידות מתוקנות, התורה תצמיח ותעצים את מידותיו הטובות, אך מי שאינו הגון והוא בעל מידות רעות, התורה תצמיח ותעצים את מידותיו הרעות עוד יותר.

ונקודה נוספת: תכונות ומידות האדם חזקות הרבה יותר מאשר כח האמונה שלו. התכונות והמידות פועלות מכוח ההרגל, וכוח ההרגל שולט באדם שלטון ללא מצרים. קשה מאד לאדם לעצור ולחסום את כוח ההרגל, קל וחומר להתגבר ולהשתלט עליו. לעומת זאת, האמונה תלויה בעבודה ועמל, אי אפשר להשיג אותה בלחיצת כפתור... כל אדם מתפעל מסיפור מרגש המעורר ומחזק את האמונה, אבל זו "לחיצת כפתור". אם לא יתמיד בעבודת ה' ובחיזוק אמיתי ופנימי של אמונת ה', הוא עלול לאבד הכל. גם מי שהשיג איזו הרגשה מרוממת של אמונה, כל ניסיון וקושי בחיים עלולים להפיל אותו. לכן, אי אפשר להתגבר על המידות בכלי האמונה.   

על פי הקבלה, יש עבודת ה' של יחודא עילאה ויש עבודת ה' של יחודא תתאה. ביחודא עילאה האדם אומר: "הכל משמים". כמובן, זו האמת, הכל משמים. אבל זו הבנה המתאימה לחלקים הרוחניים הנעלים של האדם. אך יש בנפש גם חלקים פשוטים ונמוכים יותר, אלו ההרגלים של האדם והצרכים ההישרדותיים שלו. לחלקים האלה לא מתאימה שפת האמונה, הם צריכים לשמוע שפה פשוטה יותר, פחות רוחנית. איתם צריך לדבר בשפה של "לעולם יעסוק האדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". לא מספיקה להם הידיעה ש'הכל משמים', צריך להמחיש להם את הרווח והתועלת שיש במידות הטובות. הם צריכים לשמוע שכדאי ומשתלם לא לכעוס, שעל ידי כך האדם נהיה נוח וסבלני ומתוך כך הוא נהיה אהוב על הבריות.

האמונה, עם כל העוצמה שבה, אינה יכולה לתת מענה לשגרת החיים של האדם, היא אינה  יכולה למלא את כל צרכיו הממשיים. כשאדם רעב הוא אינו יכול להסתפק בידיעה שהכל משמים, הוא צריך ידיעה נוספת, מעשית, שתרגיע אותו. למשל, ידיעה שהרעב הוא זמני, או שהצום מועיל לניקוי הגוף וכדומה.

ביחודא עילאה, כשמפטרים אדם מהעבודה, הוא נשאר שליו ורגוע, כי הוא יודע שהכל משמים. אבל ביחודה תתאה, אי אפשר להסתפק בכך. האדם צריך לחדד לעצמו את ההסברים שיש בהם כדי להרגיע את צערו וכעסו בגלל הפיטורים שלו, כגון שכעת יוכל להקדיש יותר זמן ללימוד ולמשפחה וכיוצא בזה.

האדם מתוסכל ומדוכא בגלל פיטוריו מהעבודה. הוא, כמובן, צריך להיות בעל אמונה ולדעת שהכל משמים, אבל האמונה לבדה לא תיתן מענה כולל לצרכים שלו. הוא צריך מענה לשעמום ולבדידות החברתית כתוצאה מישיבתו בביתו, הוא צריך מענה לתחושת הנחיתות וחוסר ההערכה העצמית שלו.

לכן אמונה בעת משבר היא כוח אדיר, אבל לא בלעדי!

שימוש באמונה כחלק ממנגנון הדחקה והכחשה

לעתים האדם משתמש באמונה כחלק ממנגנון ההדחקה וההכחשה שלו. כשהוא נתקל בבעיה ללא פתרון, או כשהוא נאלץ להתמודד עם מציאות קשה ומורכבת, מה יותר קל ופשוט מלהשתמש בכח האמונה כדי להדחיק את הבעיה ולפטור את עצמו מהתמודדות וממציאת פתרון.

אבל זהו שימוש לא נכון ולא ראוי. האמונה היא כוח אדיר, אבל היא איננה כוח מרפא אלא כוח מניע לעשייה. האמונה לא נועדה כדי לברוח מהמציאות, אלא כדי להתמודד עם המציאות!

השימוש בכוח האמונה להדחקת הבעיות הוא כמו שימוש ב"סם הרגעה". בהתחלה נראה לאדם שהבעיה באה על פתרונה, אבל בעצם הוא הדחיק והרדים אותה. השימוש התכוף ב"סם ההרגעה" ממכר, וכמו כל דבר ממכר, ההשפעה שלו הולכת ונעלמת עם זמן. בסופו של דבר האדם עלול להגיע למשבר באמונה! מה הפלא? הוא סבר שהאמונה תתן פתרון ומענה לכל בעיותיו, וכשנוכח לדעת שלא ניתן להן מענה ממשי, האמונה שלו התערערה.

נכון שהכל משמים, אבל גם תכונות האדם וצרכיו הם משמים. לכן, לא די לומר "הכל משמים", אלא צריך שיאמר האדם: מה אני עושה עם הידיעה הזו, ש"הכל משמים", איך אני מתקן את המידות, איך אני משפר את המעשים.

כשאדם פוטר את עצמו מהעבודה ואומר לעצמו "הכל משמים", הוא אינו משתמש בכוח האמונה כדי לפתור את הבעיה, אלא עושה שימוש באמונה כדי להדחיק את הבעיה. מובן ש"הכל משמים", אך אין להסתפק באמירה בעלמא, אלא יש להתבונן ולהפיק לקחים מעשיים. יחשוב בלבו: אולי זלזלתי בעבודה, אולי ההתנהגות שלי לעובדים האחרים לא מצאה חן בעיני ה'בוס'. כאשר אדם פוטר את עצמו מהעניין על ידי שימוש בכוח האמונה, אין הוא פוטר את הבעיה אלא מתכחש לה ומדחיק אותה.

יש בעיות בחינוך הילדים? בשלום בית? מובן שהכל משמים, אך יחד עם זאת יש להתמודד באומץ עם עצם הבעיה ולנסות למצוא לה פתרון. האישה כועסת על הבעל על כך שאיננו ממלא את רצונה? צריך האדם לסלק את הסיבה לכעס – על ידי שיפייס אותה וייתן לה את מבוקשה. אם הוא אומר לעצמו: "הכל משמים, אין מה לעשות, ה' נתן לי אשה כעסנית", הוא עושה לעצמו חיים קלים ומשאיר את המצב על כנו...

אכן, כל דבר לא נוצר בחלל ריק, הכל משמים. אך במקום לפתור את הבעיה, האדם השתמש בכוח האמונה כדי להדחיק את הבעיה. נמצא אפוא שהאמונה לא פתרה את הבעיה והיא לא שיפרה את איכות חייו של האדם, אלא אדרבה, היא השאירה את הבעיה בעינה ורק החמירה את איכות חייו.

האמונה מורה על הטוב בעולם, אך גילוי הטוב – בידי האדם

לעתים יש לאדם פחדים וחרדות, הוא סובל מדיכאונות. מה הוא עושה? במקום להתמודד ולטפל בשורש הבעיה כדי לפתור אותה, הוא בורח מהמציאות ואומר "הכל משמים". האדם הזה איננו בעל אמונה גדול, אלא פחדן גדול... הוא פוחד מהתמודדות, פוחד להתייצב פנים אל פנים מול הבעיה ולטפל בה ביסודיות.

הריפוי לא יגיע מעצמו. גם הזמן לא ירפא, בניגוד גמור למה שמקובל לומר ש"הזמן מרפא". אדם הסובל מחרדות או מדיכאון, הבעיה לא תיעלם עם הזמן, להיפך, היא תחריף ותעמיק. האמונה תעזור לריפוי רק אם האדם יהיה מוכן להתמודד עם המציאות ולא לברוח מהמציאות בחסות האמונה. האמונה תועיל ותסייע לפתרון הבעיה רק אם יתלוו לכך מעשים של ממש.

אדם הסבור ש"אמונה" היא כוח מרפא והיא מעלימה את הבעיה כבמטה קסמים, צפויה לו אכזבה קשה. כאמור, האכזבה הזאת מסוכנת מאוד, כי היא עלולה להביא את האדם לאבד את אמונתו, שהרי הוא השליך יהבו על האמונה והתברר לו שהיא לא הושיעה אותו.

האמונה היא לא "חיסון" מפני סבל ורוע, אלא היא מספקת לאדם את המבט הנכון על העולם. היא נותנת לו להבין שיש הרבה מעבר למה שהוא חושב ומרגיש. האמונה אומרת לאדם שיש טוב בעולם, אבל היא לא חושפת את הטוב. גילוי הטוב צריך להיעשות בידי האדם עצמו.

נשוב להשתמש במשל של האדם שפוטר מהעבודה: כמובן שעליו להאמין שהכל לטובה, אבל כעת עליו לגלות זאת בפועל. כדי שיגלה את הטוב במצבו החדש הוא זקוק לסבלנות ולאורך רוח. הוא ימצא עבודה אחרת, במשרה חלקית, במעמד נמוך יותר, תמורת משכורת נמוכה יותר. אבל כעת נהיה לו פנאי, כעת הוא יכול להשקיע יותר במשפחה, בלימוד תורה. בסופו של דבר ההרגשה שלו תשתנה לטובה, הוא יחוש שנפתחו לו חיים חדשים, נעימים וטובים יותר, מלאי סיפוק והנאה אמיתית.

אך כל זה אינו מתהווה בן-רגע, התהליך יארך כברת זמן. ולמה אי אפשר לקצר את התהליך? כי המוח התרגל לכך שהדרך ליצור סיפוק והרגשה טובה לאדם היא על ידי קריירה מצליחה, על ידי מעמד מכובד בעבודה, על ידי משכורת הגונה.

לכן, בתחילה, לאחר פיטוריו, עולמו חרב עליו. הוא איבד את הכבוד והמעמד, כבר אין לו משכורת מכובדת. הוא מרגיש רע, הוא מתוסכל וממורמר, הכאב והצער מפלחים את לבו. אמנם כעת יש לו פנאי למשפחה, כעת הוא יכול לחוות את גידול הילדים, סוף סוף הוא יכול להקדיש זמן רב יותר ללימוד תורה. אבל אין לו סיפוק מכך, משום שהראש שלו עדיין תקוע במושגים הישנים שהיה רגיל אליהם – כסף, כבוד, מעמד, הצלחה, קריירה... הוא שופט את העולם החדש על בסיס המושגים שהורגל להם.

העולם החדש בלתי מוכר לו, לכן הוא מרגיש מאוים ומפוחד מן הצפוי לו. הוא לא מאפשר לעצמו לחוות וליהנות מהעולם החדש. כל העת הוא עסוק בהשוואה בין שני העולמות – החדש מול הישן. הוא משחק עם ילדו בגן שעשועים, אבל קשה לו ליהנות מכך, שכן עד לא מזמן ההנאה והסיפוק שלו באו מעולם אחר לגמרי, עולם של קריירה והצלחה חומרית.

לוקח לו זמן להיגמל ממושגי העבר ולהיפתח לחוויות ההווה. זהו תהליך של התנסות, והתהליך הזה ממושך, עד שיתרגל למושגים החדשים. 

האמונה לא תעזור לו בעניין הזה. האמונה איננה פתרון קסם, היא יוצרת מוטיבציה לגלות את התהליך הנכון לאדם, היא מספקת לאדם את זווית הראייה שהכל לטובה, אבל כדי לגלות זאת בפועל נדרשת ממנו עבודת המידות. הוא הורגל למושגים הישנים, הוא חווה חוויות מסוג מסוים, וכעת על ידי עבודת המידות הוא מגלה את הטוב שיש במושגים החדשים. הוא מתרגל לחוות חוויות חדשות ולהתמלא מהן סיפוק והנאה.

כל התהליך הזה הוא "דרך ארוכה שהיא קצרה". אי אפשר לדלג על שלבים, אין פתרון מהיר, אין קיצורי דרך.

הריפוי מהמשבר נעשה על ידי עבודת המידות, לא על ידי עבודת האמונה. השינוי המהותי אצל האדם המאמין הוא בכך שהוא מפסיק לשאול "למה זה קרה לי", ובמקום זאת הוא שואל "מה עלי לעשות במצבי הנוכחי, איך אני מתקדם מכאן".

אל תשאל "למה", תשאל "איך"

אומרים חז"ל (עירובין סה ע"א): "כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו". אדם יכול להיות מתוסכל וממורמר, אך כשמפייסים ומרצים אותו, ואפילו כשעושים זאת על ידי כוס יין, הוא נהיה אדם אחר לגמרי, כבר יש בו "מדעת קונו".

כאשר האדם מרגיש רע עם עצמו, הוא פתוח לשינויים, הוא מוכן לשמוע הסברים שישנו את התפיסה שלו. אמנם זה לא קורה בבת אחת, וזה גם לא קורה מתוך יוזמה שלו, אלא על ידי היווצרות נסיבות שמעוררות אותו לשנות את תפיסתו, ובסופו של תהליך גורמות לו להרגיש טוב עם עצמו.

האדם מתוסכל ממה שקורה סביבו, לעתים התסכול נובע מקטנות מוחין, ולעתים מראייה מעוותת של המציאות. במקרים רבים האדם איננו קרבן של המציאות אלא קרבן של הדעות והתפיסות שלו. יש לו דעה על העולם, יש לו את התפיסה שלו איך בני האדם אמורים להתנהג, וכשהדברים אינם מתנהלים לפי ההבנה שלו הוא מתוסכל מאד, הוא מרגיש רע, הלב שלו אכול.

אבל אם יבחן את עצמו במבט אמיתי הוא יבין שההרגשה הרעה איננה בגלל שבאמת קרה משהו רע, אלא פשוט מאד משום שהוא לא יודע לחיות בעולם האמתי. הבעיה אינה במציאות, אלא בתפיסה שלו את המציאות.

לכן, תחילת תהליך הריפוי הוא להפסיק לשאול 'למה', אלא לשאול את עצמו 'איך' – 'איך אני מתקדם מכאן'.

כאשר אדם שרוי בצער, אין מקום לשאול 'למה', וגם אם שואל – אין טעם להשיב לו, כי במצבו הקשה הוא לא יכול להכיל את התשובה, גם אם היא הגיונית. הוא עדיין בתוך הכאב, עדיין הוא חי לפי המושגים שהיה רגיל אליהם כל השנים, עדיין הוא רגיל לצרכים הקודמים שהיו לו ואינם. לאחר שאיבד אותם הוא מרגיש רע. במצבו הנוכחי אי אפשר לרצות אותו.

לכן, זה לא הזמן לשאול "למה", אלא צריך להתחיל לשאול "אי"' –"איך אני מתקדם". מה הלקחים שאפשר להפיק מהמשבר, איך אצור משמעות לפרק הבא בחיי, איך אוכל לפתח לעצמי מושגים חדשים, איזו שגרת חיים תהיה לי.

האמונה – כלי להתמודדות עם משבר

הבסיס לכל השאלות הנכונות הללו - זו האמונה. אדם מאמין שהכל משמים, לכן הוא מחפש פתרונות למצוקות ולמשברים שלו. הוא מאמין שיש דברים שהם מעבר להווה, מעבר למציאות שאנו חווים. לכן האדם חותר לפתוח דף חדש בחייו וליצור חיים תקינים ומאוזנים.

האמונה היא השקפת היסוד של האדם, היסוד שהוא מאמין בבורא עולם ומאמין שהוא תכלית הטוב, ולכן יש פתרון לכל הבעיות. הקב''ה מקדים רפואה למכה; לעתים הרפואה היא הפתרון, ולעתים הפתרון הוא היכולת לחיות עם המכה ואפילו לצמוח על ידה.

וכמובן, האמונה כוללת את האמונה בעולם הבא. אצל המאמינים, המוות הוא זמני והחיים הם נצחיים, חיי העולם הבא. אולם מי שסבור שהעולם הזה הוא חזות הכל, מבחינתו החיים הם זמניים והמוות הוא נצחי. אצל המאמינים, המוות אינו מבטל את ההישגים שהשיג האדם בעולם הזה, אלא הם ממשיכים אתו גם בעולם הבא. אך אצל הלא מאמינים, המוות מבטל את ההישגים שהשיג האדם בחייו.

אצל אדם מאמין, כל אירוע בחייו – קטן כגדול, שמח כעצוב - הוא בעל משמעות. הכל נעשה בהשגחה, הכל מתוכנן, כל פרט הוא חלק מהתוכנית הכוללת. לא תמיד האדם יודע את המשמעות. עבודת ה' היא לגלות את המשמעות של כל מקרי החיים, גם אלה שנדמה לאדם שהם חסרי חשיבות.

האמונה איננה פעולת קסם הנעשה בלחיצת כפתור. האמונה אינה יכולה להבטיח שהאדם לא יחלה, ואם נגזר עליו למות – היא לא יכולה למנוע את מיתתו; היא גם לא יכולה להחזיר את המת לחיים לפני תחיית המתים.

האמונה איננה כוח ריפוי, היא איננה מונעת מהאדם לחוות צער וכאב, אלא היא כח שעוזר לאדם להתמודד עם הצער והכאב. היא הכוח המניע לפעול ולעשות, והעשייה הזו תרפא את האדם מצער וכאב.

אמנם יש צדיקים הזוכים להשגחה מיוחדת והם יכולים לסמוך על הנס. הצדיק הוא מעל הטבע, מעל המזלות, לכן הוא אינו מוגבל וכפוף למציאות. אחרי שניתנה תורה לישראל, הקב"ה הוציא את עם ישראל מההגבלה של כוכבים ומזלות, לכן כוחות הטבע משועבדים למי שעוסק בתורה. כשם שהשכינה שולטת על המציאות, כך גם הצדיק שולט על המציאות. צדיק גוזר והקב''ה מקיים.

אבל רוב בני האדם חיים תחת ההנהגה של דרכי הטבע. לכן התורה מצווה את האדם לנהוג לפי כללי הטבע ולא לסמוך על הנס. לכן, למשל, נצטווינו "ועשית מעקה לגגך".

הכאב והסבל משותפים לכל בני האדם, ההבדל איננו בכאב עצמו אלא בדרך ההתמודדות מולו. האמונה מפיחה תקווה ויוצרת חוסן נפשי להכיל את הכאב, אך אינה מסלקת אותו.

האמונה איננה תחליף לעבודת האדם. האמונה היא כמו זריקת אנרגיה גדולה, אבל היא זמנית. למה הדבר דומה - לאדם עייף ששותה קפה, הקפה יעורר אותו מעט, אך הדבר לא יסלק את עייפותו. הפתרון האמיתי לעייפות - היא שינה. כך היא האמונה. מי שתולה תקוותו באמונה שהיא תפטור אותו מבעיותיו – סופו שיישאר עם בעיותיו, ובלי האמונה...

היפרדות מהעבר – אל התחלה חדשה

אדם שנפרד מהעבר שלו מתוך בכי – אין זו עדות לחסרון באמונה, אלא זהו תהליך אנושי וטבעי. אדם שבוכה על העבר שאיבד, אין זה בכי של ייאוש אלא בכי של פרידה, של היפרדות והינתקות. האדם אינו יכול להיפרד מעברו בלחיצת כפתור, הוא צריך לעכל את המציאות המשתנה.

הבכי מסייע לאדם להפנים שמה שהיה לא יהיה. מטרת הבכי היא כ'סותר על מנת לבנות', האדם בוכה כדי לעכל שהוא מאבד את המושגים הישנים, ועתה יקנה בנפשו מושגים חדשים, הרגלים חדשים. כשם שאת הפחדים מרפאים באמצעות חוויית הפחד, כך את המשבר של הפרידה מהעבר חווים באמצעות חוויה קשה ולא נעימה.

אבל זהו תהליך בריא. אחד הגורמים שמבטאים את חוסר האמון של האדם בתנועה קדימה, היא ההשוואה של העולם החדש לעולם הישן. הוא מביט על ההווה בביקורת רבה, בוחן כל דבר ב"זכוכית מגדלת" בהשוואה לעבר. ההשוואה הזו איננה מאפשרת לאדם להתנתק מהעבר ולחוות את ההווה.

על ידי תהליך בריא של היפרדות מן העבר, בסופו של דבר הוא יפסיק להשוות את המציאות העכשווית למציאות הקודמת; יפסיק לחיות את העבר ויתחיל לחיות ולחוות את ההווה. הפרידה וההינתקות מן העבר יפתחו בפניו עולם חדש, ומתוך כך יתגלו לו גילויים חדשים. מעתה הוא יוכל לחוות חוויות חדשות ויתחיל בעשייה חדשה ומלאת סיפוק.