סיון רהב מאיר: שבת עם ניצולי הנובה – ניסיון לתאר במילים חוויה גדולה

למה זו לא הכותרת הראשית בחדשות?", שאלה אותי בשבת בבוקר מירב ברגר, אמא של התצפיתנית החטופה אגם ברגר. הסתכלנו על ניצולי מסיבת הנובה, רוקדים סביב ספר תורה בדמעות ובהתרגשות, בשבת למען החטופים.

"אכתוב על זה משהו", אמרתי לה, "וחוץ מזה, זאת בטוח הכותרת הראשית בשמיים!".

הנה ניסיון להסביר במילים חוויה עוצמתית שאי אפשר להסביר במילים: יותר מ-100 ניצולים מהנובה באו לעשות שבת בירושלים.

סליחה, במהלך השבת הגענו למסקנה שמגיע להם שם אחר, לא ניצולי הנובה: גיבורי הנובה. שליחי הנובה.

כי מאז השבת הקשה ההיא, לפני 10 חודשים, יש להם שליחות. הם מדברים על זה כל הזמן: "ראיתי את הרוע המוחלט בעיניים, אבל ראיתי גם את אלוקים", אמרה אחת. "הבנתי שרוצים להרוג אותי לא כי אני דנה, או כי אני אוהבת כלבים, אלא אך ורק בגלל שאני יהודייה", הסבירה דנה. ונדב אמר: "כולם מסתכלים על הפציעה שלי בגוף ומדברים עליה. הפציעה בנפש כואבת הרבה יותר. אבל אני קם כל בוקר מחדש ומנצח".

"צילי שניידר* שמנהלת את ארגון "קשר יהודי", יזמה את השבת המדהימה הזו. היא הזמינה גם שתי משפחות של חטופים. כך זכיתי לשוחח שם עם מירב ברגר ועם סיגי כהן, אמא של אליה כהן שנחטף מהמסיבה. רבים מהנוכחים הם חברים של אליה. הקשר שלהם עם סיגי מרגש. המסרים של שתי האימהות האלה – מיוחדים ומאחדים. כאילו בתדר אחר, גבוה מכל הדיבורים שלנו. צריך להקשיב להן יותר, הרבה יותר.

בשיא השבת, מול ספר התורה, שניים ביקשו לברך "הגומל", הברכה שמברכים על הצלה שכזו. בעבר הם לא רצו, ועכשיו סוף סוף הרגישו שזה נכון. אז שגיא בירך, ואחריו סיון, וכולם ענו אמן ובירכו אותם בדמעות, ואז פרצו בריקוד אדיר סביב ספר התורה.

ובסוף השבת, שני חבר'ה ניגשו לצילי להגיד תודה. הם אמרו שהם מקבלים את כל סוגי הטיפולים והתרפיה והייעוצים, חלק עוזרים יותר וחלק פחות, והם כמובן ימשיכו לקבל טיפול מקצועי. אבל לשמור ביחד שבת שלמה כזו בירושלים, זה הדבר הכי מרגיע והכי מחזק שהם עשו עד היום.

שבוע טוב, ותודה לשליחי הנובה. בשורות טובות.

5 דברים על חודש אב

1. חודש טוב! ⁠"משנכנס אב ממעטים בשמחה", כך כתוב בתלמוד, והוא נכנס עכשיו. השנה לא קשה לנו למעט בשמחה. ימים של אבל, יחד עם תקווה לבניין ולנחמה - אלה כבר לא מילים עתיקות שצריך להסביר לעצמנו את המשמעות שלהן.

2. ⁠מראש חודש אב מתחילה תקופת "תשעת הימים". יש בה מנהגים שונים של אבלות, עד צום תשעה באב, יום חורבן בית המקדש.

3. ⁠אבל יש גם הרבה תקווה ונחמה: לחודש אב נהוג לקרוא גם "מנחם אב". מנחם – הוא אחד משמותיו של המשיח. ויש מסבירים שהמשמעות של "מנחם אב" - היא שאבינו שבשמיים ינחם אותנו, בבשורות טובות. והרי אחרי כל תשעה באב, מגיע ט"ו באב, שנחשב ליום של אהבה, חתונות, זוגיות ושמחות.

4. ⁠וגם: אב – ראשי תיבות "אלול בא". כלומר, זוהי תזכורת שחודש התיקון והתשובה והשיפור מתקרב, ואפשר תמיד להתחיל מחדש.

5. ⁠תאריך הפטירה היחיד שמצוין בתורה הוא תאריך הפטירה של אהרון הכהן, בא' באב. אהרון הכהן היה משכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו ועל כן נחשב סמל לאהבה, לשלום ולקירוב של עם ישראל לתורה. אפשר להדליק נר לעילוי נשמתו, ולנסות גם אנחנו ללכת בדרכו.

ומתוך כל האתגרים – חודש טוב ובשורות טובות.

מה שני הדברים שעזרו לאמא של החטופה?

הדברים שאמרה לי בשבת שעברה מירב ברגר, אימא של התצפיתנית החטופה אגם ברגר, עוד מהדהדים לי בראש. וכך מירב סיפרה לי: "אחרי ה-7.10 הייתי מנותקת-קשר מהעולם, לא תפקדתי. אף אחד לא הצליח לעזור. שאלו אותי את מי אני רוצה לפגוש, ואמרתי: הרב אהרון לוי. אני מקשיבה לשיעורים שלו. הוא בא, ישב במרפסת שלנו, שם ישבתי עם תמונה גדולה של אגם.

"הוא הסתכל על התמונה, ואז עלי, ואז שוב על התמונה של אגם, ושאל אותי מה אני חושבת שהכי קשה לאגם עכשיו. בלי לחשוב פעמיים, עניתי: 'שהיא דואגת לי'. ואז הוא אמר: 'אז אל תתני לה סיבה'. וזהו. זה משפט אחד, שגרם לי לצאת מהקיפאון. היא בטח דואגת לי, אז למה לתת לה סיבה? ככה התחלתי לצאת מההלם, לתפקד, לבקש מעם ישראל להתחזק ביחד איתנו.

"אחר כך הגיעה בר-המצווה של עילאי, האח הקטן של אגם. קישרו אותי לרב מנדי מחב"ד בעיר שלנו, חולון. היציאה הראשונה שלי מהבית הייתה לשם, לבית חב"ד חולון. הגענו לתכנן בר מצווה, אבל זה היה ביום חמישי, היום שהם עושים בו הרבה חסד, אורזים מנות ומחלקים לנזקקים. כשהגענו הם היו בשיא החלוקה, בשיא המלחמה. ופתאום מצאנו את עצמנו... אורזים מנות לנזקקים ועוזרים בחלוקה. זה היה הרגע השני שהוציא אותי מהמצוקה. הנתינה נתנה לי כוח לצאת לעולם".

נדמה לי ששני הסיפורים האלה, שני הכלים האלה, יכולים לעזור לרבים בתקופה הזו. תודה, מירב יקרה. בשורות טובות.

קחו נשימה

אני זוכרת שלפני כמה זמן נפטר בישראל אדם מפורסם, ותוך חצי שעה מישהי כתבה לי באינסטגרם שזה ממש בושה ש"התעלמתי" ועוד לא כתבתי עליו משהו...

אנחנו רגילים לקצב מידי של התרחשות, ואז לתגובה מהירה של כולם. הפרשנות מגיעה קרוב כל כך לאירועים, עד שנדמה לנו שמי שהכי זריז – הכי מבין. הכול צריך לקרות און ליין. מצמצת ולא צייצת – פספסת.

זה לא נכון. אנחנו קוראים עכשיו את ספר דברים. התורה מראה לנו איך צריך לבחון את המציאות. רק אחרי ארבעים שנה של הנהגה, משה רבנו נפרד מהעם בספר דברים, ונותן לנו את הפרשנות החינוכית שלו.

הוא מסתכל לאחור מתוך חוכמת חיים, פרספקטיבה וניסיון. מה שהפחיד אותנו פעם נראה פתאום שולי, ומה שנראה בעבר קטן מתגלה כעת כמהותי ונצחי. אנחנו מבינים טוב יותר את הטעויות שלנו וגם את ההצלחות. כל הפרטים נראים אחרת כשהם מחוברים לסיפור הגדול.

זה נכון בכל תחומי החיים, ועכשיו בחופש הגדול זה נכון במיוחד במשפחה ובזוגיות ובאתגרי היומיום שלנו. כשקשה - קודם כל ניקח נשימה ונזכור: זה חלק מתהליך.

ספר דברים בעצם אומר לנו: מול כל אירוע – נסו לראות איך הדברים ייכתבו ב"ספר דברים" של חייכם.

בשורות טובות.

התיקון של "ווייז"...

אילת מלכא מהצפון כותבת: "שלום סיון, מחשבה לקראת תשעה באב: אנחנו תושבי הצפון נוהגים כבר תקופה ארוכה בלי 'וויז' ובלי 'גוגל מאפס'. בפעם האחרונה שבדקתי, המיקום שלי היה בביירות... זה מעצבן, זה קשה, אבל זה שינה אותנו.

"אני חושבת שקורה פה משהו, שאלוקים אולי רוצה שנוציא את הראש מהחלון, נראה זה את זה, ונעזור. וככה ימי 'בין המצרים' הופכים לימים של חסד ושל אהבת חינם, בצורה הכי מעשית.

"אנחנו פונים לזה שהולך במדרכה: 'תגיד, איך מגיעים למשתלה?', או פותחים חלון ושואלים, כמו פעם: 'איפה זה מרכז ביג, להמשיך ישר?'.

"זה קורה לי הרבה בתקופה האחרונה. היחס שלי לסביבה השתנה. אני עוצרת, אני עוזרת, אני נעזרת. היום ממש הרגשתי עם מישהי זרה איך אנחנו מכווצות ביחד את המצח, בודקות שהיא מבינה את ההסבר שלי, מסתכלות פנים אל פנים.

"ואתמול באמצע מחלף נעצרה לידי אישה. כל התנועה נעמדה עד שהסברתי לה לאן היא צריכה להמשיך. אף אחד לא צפצף. אני מסתכלת אחרת על אנשים, ולפעמים מתחשק לי סתם כך להוציא את הראש מהחלון ולשאול: 'חבר'ה, אני מכאן, מישהו צריך הדרכה, איך להגיע לאנשהו?'.

"עוד נחזור ל'וויז', בעזרת השם, אבל וואו, איזה תיקון. אנשים עוזרים אחד לשני להבין מה הדרך הנכונה ללכת בה. גם ככה מביאים גאולה".