מאימפריה לחורבן (כ"א): הצלחת המרד היהודי ועזיבת הרומאים את הארץ

המאורעות בבית המקדש בשנת 66 התפרשו כהכרזת מרד על רומי: מניעה מהנציב להיכנס למקדש, והכרזה שלא יקבלו את סמכותו. אבל אולי הייתה עוד אפשרות לסגת, לפנות אל הקיסר ולהישבע לו אמונים, להבהיר שהבעיה היא עם הנציב ולא עם כל רומא.

אבל כאן נכנסו לתמונה הסיקריקים, ארגון קנאים יהודי שמלכתחילה נלחם בשלטון הרומאי על הארץ. הסיקריקים נקראו כך משום שהיו משתמשים בחרב קצרה המכונה סיקרא, והיו קוטלים כל מי שלא נחשב בעיניהם כנאמן מספיק לעקרונות המקודשים להם. מנחם בן יהודה, ראש הסיקריקים, ניצל את ההזדמנות, כבש את מבצר מצדה שבמדבר יהודה, טבח בחיל המצב הרומאי והשתלט על המבצר.

גם בירושלים נוצר נתק מול הרומאים. על פי הנוהל, היו מקריבים באופן קבוע קרבנות שנשלחו עבור הקיסר הרומאי. יהודי בשם בר קמצא, שנפגע מקבוצה גדולה של חכמים ששתקו בעת שגורש מן הסעודה, הכשיל את המעשה. בר קמצא הטיל מום נסתר בכבש, שריטה קטנה בשפתיים, דבר שהרומאים לא יכלו לזהות כמום. אך לפי ההלכה הקרבן היה פסול, אסור להעלותו על המזבח. הכהנים שהיו במקדש חשבו להקריב את הקרבן בכל אופן, מפני פיקוח נפש. אך חכם בשם רבי זכריה בן אבקולס מנע אותם מזאת, ולכן אמרו חכמים "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את בית המקדש". הקרבן לא הוקרב, והדבר נתפס כמרד. אלעזר בן חנניה תפס את השלטון במקדש, והכריז כי המקדש מורד ברומאים ואינו נשמע לפקודותיהם.

המלך אגריפס הגיע בתשעה באב, בראש צבא של שלושת אלפי איש, כדי להכניע את המרד, אך הובס. כל החיילים הרומאים במבצרים שסביבות ירושלים נטבחו. ארמון המלך והארכיונים נשרפו. בט"ז באב הושלם ניצחון הקנאים. מנחם בן יהודה עלה ממצדה בראש גדוד הסיקריקים והשתלט על ירושלים. הדבר לא מצא חן בעיני הקנאים הירושלמיים, והם הוציאו אותו להורג בעינויים. אלעזר בן חנניה נעשה מפקד המרד, והוא השמיד כל חייל רומאי בכל אזור ירושלים. הוא המשיך לטבוח ברומאים גם ביום השבת, והדבר נתפס כעברה אצל החכמים, שלא ראו בדבר פיקוח נפש.

במשך כל הקיץ השתלטו כנופיות יהודיות על הערים המרכזיות בארץ ישראל, והשמידו את הרומאים, וגם גויים אחרים שהצרו לישראל. הרומאים איבדו את שליטתם בארץ לחלוטין.

בחורף שנת 66, ארבע שנים לפני החורבן, ירד לישראל נציב סוריה קאסטיוס גאלוס בראש צבא של 36,000 חיילים, בניסיון להחזיר את השליטה הרומאית. הוא כבש ערים בגליל והחריבן. הוא הגיע לעיר לוד בחול המועד סוכות, ומצא אותה ריקה, כל היהודים עלו לרגל לירושלים. הוא שרף את העיר והחל לעלות לירושלים בראש צבאו דרך גבעון (כביש 443 של ימינו). בהגיעו למעלה בית חורון, אותו מקום שבו ניצח יהושע בן נון את הכנענים ויהודה המכבי את היוונים, תקפו אותו שתי פלוגות של קנאים. לוחמי חדייב הגיעו מראש ההר וטבחו 500 חיילים רומאים, מתוכם 120 פרשים, ושמעון בן גיורא, מראשי הקנאים, הגיע מאחור והחרים את בהמות המשא.

גאלוס הגיע צולע ועייף לירושלים. הוא ניסה לכבוש אותה ונרתע מהתקפות הקנאים, אספקתו, שהייתה מדולדלת בלאו הכי, עמדה בסיכון מחמת החורף הירושלמי שהקדים להגיע, והוא הורה על נסיגה. המורדים עטו על ההזדמנות ויצאו אחרי צבאו הנסוג כדי לזנב בהם.

גאלוס חנה בגבעון, והחליט על נסיגה מוחלטת מישראל, בסכלותו הוא שוב עבר דרך מורד בית חורון, ושוב זינבו בו המורדים עד חרמה. למזלו הלילה היה חשוך, והטבח נעצר בחושך מוחלט. נהרגו 5300 חיילים רומאים ועוד 430 פרשים, היהודים השיגו שלל רב של כלי נשק, זהב ואת נס הנשר של הלגיון, שנחשב מקודש לרומאים, כמעט ללא אבדות מצד היהודים. גאלוס נמלט מארץ ישראל בבושת פנים, ותוך זמן קצר מת משברון לב. המורדים חגגו את ניצחונם בג' בחשוון 66 (תתכ"ז). הם נכנסו לירושלים כששירת ההלל בפיהם, וחשבו שלישראל באה הישועה.