"אולי תלמד משניות, תסיים מסכת, ואז נעשה סעודה לכל המשפחה?"

מכירים את המושג "סדר יום"?

זהו, אצלנו סדר יום הוא היום בעצמו, וגם אם לאמא או לאבא כבר אין כוח, ובא להם קצת שקט וקצת שינוי שובר שגרה, זה בלתי אפשרי.

פשוט בלתי אפשרי.

*

קורונה.

סגר ראשון, סגר שני, סגר שלישי.

סדר היום נשמר מכל משמר בתוך הבית פנימה, אין יוצא ואין בא.

בסגר הראשון חששנו מלהדביק את יונתן, הסתגרנו בבית חזק חזק, נעלנו את הבית לבל תיכנס הקורונה דרך החריצים שבדלת, וכשאבי נדבק בקורונה סגרנו אותו ועטפנו את חדרו בניילונים, אלכוהול, כפפות ומסיכות. המשטר היה נוקשה. המטרה: לא להדביק את יונתן.

יוסי ואני עבדנו סביב לשעון לספק תעסוקה ואוכל, ניקיון וחיטוי ובעיקר סדר יום. סדר יום כדי שיונתן יוכל להחזיק מעמד, יידע מה מצפה לו, והעיקר – העיקר להפחית התפרצויות זעם כואבות שבאות מכיוונים בלתי צפויים.

סדר יום מובנה כמה שאפשר. מחייב את כל ילדי המשפחה.

לעיתים היום היה ממשיך אל תוך הלילה, ואז היינו יוצאים עם הילדים לטיול, כשהרחובות שוממים.

בשתים עשרה בלילה של אחד הימים נסענו לאשדוד, רוצים לשחק על החוף. הצטיידנו בתאורה, אוכל טוב, משחקים ומוסיקה, ויצאנו. החוף שמם.

הילדים רצו על החולות בידיים פתוחות, נהנים מהחופש, מהמרחבים, מהרוח הנעימה ומהמוזיקה ברקע.

כמה טוב השם.

בנינו מגדלים, שיחקנו בתופסת ובכדור, הצטלמנו, רקדנו, שרנו וכייפנו באמת.

ויונתן, יונתן ישב בצד, מסתכל, מתבונן. ישב רחוק מהמוסיקה. עייף, עייף.

ופתאום סבא וסבתא הצטרפו, איזו הפתעה! יונתן רץ מהר מהר לסבתא, התעורר לחיים.

סבא הרים את יונתן גבוה, ורקד אתו לצלילי השירים. סבתא מחאה כפיים וחילקה ממתקים. הילדים היו מאושרים, אפילו יונתן.

יונתן שמח עם כולנו. הצטרף לריקודים, מחא כפיים בהתלהבות, רץ מצד לצד, עשה פרצופים מצחיקים למצלמה של סבתא. הצלחנו! משפחה אחת מאושרת!

הלילה המאושר הסתיים קרוב יותר לבוקר, עם ילדים עייפים אך מרוצים. מלאים בחול ובשמחה נכנסו לאוטו. היה שווה.

*

סדר היום למחרת קצת הרבה השתבש לו. כולנו קמנו מאוחר כל כך, מפהקים את שאריות העייפות.

יונתן הסתובב סביב עצמו, מחפש תעסוקה.

הוא צודק, שכחתי לבנות סדר יום להיום, טפחתי בידי העייפה על מצחי, איך שכחתי?!

כל נבואות הזעם השחורות צצו ובאו ממעמקי האוב, מחלישות, מכאיבות, מכעיסות. איך שכחת? תראי מה יהיה עכשיו! מאיימות עלי באצבע מאשימה.

לא, לא.

לא יקרה.

מחיתי בתוקף, סוטרת למחשבות סטירה הגונה.

"אתן תראו מה יהיה".

ברור לי שיהיה טוב.

והנה, עלה בי רעיון.

"יונתן, מה דעתך ללמוד משניות, לסיים מסכת ואז נעשה סעודה גדולה עם מוזיקה לכל המשפחה?", שאלתי, מקווה.

יונתן אוהב כל כך ללמוד, לקרוא. אולי זה יעזור להעסיק אותו, הלוואי.

יונתן התבונן בי, בדק אם אני רצינית, חכך בדעתו.

"רק אם תכיני לנו מנגל, וסלט וצ'יפס, וסלטים ו...", הוא ענה בעיניים חולמניות.

"יונתן, יהיה מנגל וסלטים וצ'יפס ופיתות, והרבה הרבה טעים".

עיניו נצצו, והוא רץ לספרייה, לקח משניות מסכת ברכות.

זה עבד.

הימים הבאים היו קלים יותר. יונתן ישב ולמד, שכב ולמד, שיחק ולמד. היה חשוב לו ללמוד הכל. האם הבין הכל? בטוח שלא, אבל הוא נהנה מעשייה, מלהיות בוגר וגדול שלומד גם בבית. הוא היה הרבה יותר רגוע.

אבי הצטרף אליו מידי פעם, וכך לעיתים היינו שומעים את אבי מלמד את יונתן, או את יונתן מלמד בקול גדול, בלתי צלול וצרוד אך נלהב, עם תנועות ידיים למדניות, את אבי, ואבי, אבי מקשיב עם כל הסבלנות.

עבר יום, עברו יומיים, יונתן כבר היה לקראת סוף המסכת.

הוא התרגש כל כך.

יונתן הרים טלפונים לדוד שאול ולדודה יפה, לסבא ולסבתא, סיפר בהתלהבות שהוא מסיים את מסכת ברכות לראשונה, ועל אף שהסוללה בנייד אותתה על קיצה הקרב, הוא לא שם לב, ודיבר צפוף לנייד הכבוי.

יונתן קרא את המשניות מהכתוב בשקט, ואז הפך את הספר והקריא בקול את כל שקרא. "אני יודע בעל פה!", הוא הכריז בגאווה.

אני צחקתי, נהניתי.

יוסי הרים את יונתן גבוה לכתפיים, ושירת "אשרי מי שעמלו בתורה" פרצה בבת אחת מפיות כולנו, גדולים וקטנים.

יונתן ישב נלהב על כתפיו של יוסי, עשה תנועות עם הידיים, ניסה לרקוד שם בגובה. יוסי הזיע וחייך, "ועושה נחת רוח לבוראו".

כמה נחת, כמה נחת רוח, לבורא וגם לנו.

*

היום הגדול הגיע. מובן שיונתן כבר היה ער מלפנות בוקר, נרגש. הבנות גם הן קמו מוקדם להכין שלטים יפים לכבוד המאורע. קנינו פיתות, בשר, קבב והמבורגר, בדיוק כמו שיונתן אוהב.

מלא צ'יפס מטוגן, סלט קצוץ דק, חומוס וטחינה, כמובן גם סחוג.

חד פעמי מהודר תרם לחשיבות האירוע, שתייה קרה ועוד כיד הדמיון הטובה, כולנו עבדנו במרץ. גם השכנה המקסימה בדלת ממול באה לתרום את חלקה לסיום המסכת של "הנכד המאומץ", גם היא היתה נרגשת, וידעה מה משמעות האירוע.

יונתן קיפץ מצד לצד, מחווה דעתו על הנעשה. שלטים נתלו, השולחן קושט ביד אומן קטנה, נערך והוכן לקראת הסעודה הגדולה. סופלה לקינוח יצא מהתנור.

סבא וסבתא וגם השכנה השתתפו איתנו במאורע הגדול כל כך. לבשנו כולנו בגדי חג, ויונתן היה נראה כמו חתן קטן, קטן וחכם.

הוא נעמד בראש השולחן עם מסכת ברכות, ובנגינה משלו אמר את נוסח הסיום, מסלסל בקולו הצרוד.

"הדרן עלך מסכת ברכות".

מחיאות כפיים וריקודים נלהבים סחפו את כולם למעגל נלהב, ואנחנו, הנשים, התבוננו ונהנינו מהילדים המקפצים ומהגברים הבודדים הרוקדים עמם בחדווה.

בלילה, כשאחרון הכיסאות הורם והרצפה נשטפה, חשבתי לעצמי, איזו מן תקופה זו. מצד אחד היא קשה, כולם בבית, אין לימודים, אין ביקורים (חוץ מ... כמובן!), שגרה קשוחה של סדר יום ותעסוקה, אבל מצד שני, לולא היא, לא היינו יודעים שיש ביונתן כל כך הרבה עוצמה, רצון ותשוקה.

הקושי הוא זה שיצר את ההצלחה.