משה דץ: "קשה לי לעכל שהילד שלי בעולם הבא"

לפני ארבעה חודשים איבדו אורנה ומשה דץ את היקר להם מכולם: בנם עומר ז"ל מת מהתקף אפילפסיה בגיל 30 בלבד. השניים ערכו טקס מיוחד לזכרו. "אני רואה את עומר מול העיניים שלי כל יום, כל היום. הוא גם נותן לי סימנים, פתאום אני רואה פרפר", מספרת אורנה בראיון לאתר N12. משה מוסיף כי "אני עוד מחזיק אותו".

אפילפסיה היא מחלה נוירולוגית-כרונית, שעומר אובחן בה 3 שנים קודם. זה בא לידי ביטוי בהתקפים שגורמים לפרכוסים. "הפחד שלנו היה שיום אחד זה יקרה, וזה קרה לו כמה פעמים במקומות ציבוריים: עמד בתור למרשמים, קיבל התקפה אפילפטית ואמבולנס לקח אותו", סיפר האב משה.  אורנה הוסיפה: "בכל פעם שזה היה קורה, זה היה גורם לו להסתגר יותר או לפחד יותר, כי אתה לא יודע מתי זה יקרה לך". ומשה אומר: "ראית את הפחד בעיניים שלו, של 'וואי, עם מה אני הולך לחיות'. העיניים שלו, כשהוא היה מבין, הפחד היה נוראי".

עומר הופיע בשנים האחרונות עם אביו. "בשיר 'כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא', בכל פעם ששרתי 'אמא' הוא שר 'אבא', וחיבק אותי", משחזר משה. "הוא לא 'כאילו' חיבק: הוא חיבק ועשה כמו שהייתי עושה לו כשהוא היה קטן, עם טפיחות כאלה על הגב".

בחודשים שלפני מותו, עומר הסתגר והתקשה להתמודד עם הטיפולים. באותו בוקר הוא נשאר בבית, בזמן שאביו ואחיו הלכו לאכול. "הייתי איתו באותו בוקר, פחדתי שתהיה התקפה אפילפטית באותו יום. לפעמים ביום של התקפה היה לו הפרעה טונית כזאת. היד זזה פתאום", מספר משה. "זה לא קורה הרבה, אבל לפעמים זה היה קורה, וכשזה היה קורה הייתי נכנס לסוג של חרדה שזה יכול לקרות. ואמרתי לו 'אני דואג'. הוא אמר לי 'אין לך מה לדאוג. אני נכנס למיטה. הכי הרבה אני במיטה'. זאת הייתה השיחה האחרונה שלי איתו: 'אני במיטה, הכול בסדר'".

"חצי שעה לפני שזה קרה עשיתי איתו שיחה בפייסטיים", מספרת אורנה, "ואמרתי לו 'עומר, אני חצי שעה נכנסת לפגישה, נשתה קפה ביחד?', והוא אמר לי 'תצאי מהפגישה ודברי איתי'".

האח יועד סיפר: "אנחנו יושבים, אנחנו נהנים ואנחנו מתחילים לצעוד לאזור הגלידריה ואז אבא שם ממש מועד בכניסה לגלידריה. הוא היה ממש ברע, אני רואה אותו ברע, והוא אומר 'יועד, אני רוצה הביתה'". משה שחזר: "אני אומר לו 'לא טוב לי, אני רוצה הביתה'. חזרתי הביתה ועליתי ישר לחדר של עומר, והוא היה הפוך עם הראש על הכרית הארוכה". יועד: "אז הוא אמר לי 'יועד, נראה לי עומר מת'. ככה. ואני שומע את אבא, לאט לאט הטון שלו מתחיל להפוך ליותר חמור, ממש אני שומע 'עומר' בקריאות".

אורנה סיפרה כי יצאה מפגישה ונחרדה לגלות מה קרה. "התקשרתי לאמבולנס ונסעתי לדץ הביתה. אני מגיעה ויש פרמדיק ועוד אמבולנס, ואני רצה ואני שואלת והוא אמר לי, הפרמדיק, שהוא נפטר. זה כמו פיגוע בתוך הגוף - הכול שבור, הכול נשבר, הכול מתרסק, חושך, ממש חושך. רק כשעוברים את זה מבינים את זה, לא דקה לפני".

לסיום, השניים סיפרו על ימי השבעה: "השבעה היא באמת איזה סוג של 'ריחוף' וניחום, למרות שזה לא היה", מסביר משה. "זה היה קשה מאוד, אבל מתברר שהשבעה הייתה 'ירח דבש' לעומת מה שקורה אחרי זה. אלו יכולות להיות פתאום התפרצויות, בכי שאתה לא מבין מאיפה". אורנה סיכמה: "הבוקר הוא נורא נורא קשה לי, ואחר כך זה עובר בגעגוע, בעיקר בגעגוע. יש געגוע אחר, זה משהו שאני לא מכירה. הזמן מעצים את החוסר ומעצים את הכאב ואת הגעגוע. זה נהיה יותר חמור". משה סיכם: "קשה לי לשחרר אותו, להבין שהוא בעולם הבא. אני יודע שהוא שם. אני יודע שהוא לא פה אבל קשה לי להגיד לו 'לך, זה בסדר'".