מאימפריה לחורבן (כ"ב): הקרב המטלטל בידפת שגבה מחיר כבד

לאחר הצלחת המרד היהודי ועזיבת הרומאים את הארץ, התאספה הסנהדרין הגדולה בירושלים כדי לקדם את פני הבאות. רבן שמעון בן גמליאל, נשיא ישראל, נכדו של הלל הזקן, מינה את יוסף בן גוריון וחנן בן חנן לשרי הצבא של ירושלים. תפקידם היה לחזק את חומות העיר ולהשליט בה סדר ומשמעת. יוסף בן מתתיהו התמנה למפקד הגליל, יוסף בן שמעון למפקד יריחו, וכך מונו מפקדים שונים, מתוך מחשבה להגיע עם הרומאים למשא ומתן. המפקדים האלו לא היו מן הקנאים, שסברו כי יש להילחם תמיד בכל תנאי עד המוות בלי לחשוב על ההשלכות.

רבן שמעון בן גמליאל שלח את אלעזר בן חנניה הקנאי להיות מפקד מבצרי אדום, כדי להרחיק את השפעתו הרעה מירושלים. קנאים שונים נשלחו למרחקים, ואלעזר בן שמעון הסיקריקי הודח מכל תפקיד. כך ניסתה הנהגת ירושלים ליצור איזון. בהיעדר ממשל רומי, טבעו בירושלים מטבעות שעליהם נכתב "שקל ישראל", וציור של רימון, להבדיל מהמנהג הרומאי להטביע דמות אדם (טביעת הרימון הזו מופיעה על שקל ישראלי בן זמננו).

יוסף בן מתתיהו התמנה למפקד הגליל, ופתח מיד בביצור הגליל. הוא ביצר 17 ערים, ביניהם גמלא, יודפת, טבריה, וצפת, ואף אימן צבא של מאה אלף חיילים. יצוין כי הוא כותב בספרו שרבן שמעון בן גמליאל לא אהב את מינויו, וניסה לגרום להדחתו. צבא של 2500 חיילים יצא מירושלים כדי לאסור את יוסף בן מתתיהו ולהעבירו מתפקידו, אך הוא, בדברי חלקות, הצליח לשכנע אותם שכל העניין הוא טעות, והם שבו כלעומת שבאו. יוחנן מגוש חלב, יוסטוס איש טבריה ושאר הקנאים שבצפון טענו כי יוסף בן מתתיהו פועל למען המרד למראית עין, אבל בסופו של דבר מתכוון גם להכשיל אותו.

בינתיים שלח הקיסר נירון את שר צבאו, אספסינוס, להכניע את המרד. אספסינוס ריכז כ-60,000 לוחמים. בחורף של שנת 67 כבר היו הלגיונות הרומאים בתחומי ארץ ישראל, הם חנו בערים נוכריות כמו קיסריה ובית שאן, והעבירו בהן את החורף. הם טיפסו במיוחד למרומי הכרמל במקום שהיה מקודש לעובדי אלילים (כיום תחנת הרכבל העליון מעל בת גלים), הקריבו שם קרבנות לאליליהם והתכוננו למלחמה.

עם בוא האביב הסתער אספסינוס על הגליל והגולן, עיר אחרי עיר. אנשי ציפורי נכנעו לרומאים, ואילו אנשי ידפת התבצרו בעירם. במשך 47 ימים הגנו אנשי ידפת בגבורה על עירם, ושפכו שמן רותח על החיילים הרומאים המתקרבים אל החומה. אחד הגיבורים, בשם אלעזר בן שמי, זינק על איל הברזל שבו ניסו הרומאים להבקיע את החומה, קטם את ראשו וטיפס יחד עמו אל תוך העיר בחזרה. אנשי ידפת היו צמאים למים, אך לא חישבו להיכנע. להיפך, הם כיבסו את בגדיהם במעט המים הנותרים ותלו ליבוש על החומה, כדי להראות לרומאים שלעולם לא ייכנעו. אחד הפליטים מהעיר נכנע לפני הרומאים וגילה להם כי לפנות בוקר השומרים מנמנמים. אספסינוס ניצל זאת ותקף לפנות בוקר. ערפל כבד סייע לו, והוא כבש את ידפת. ארבעים מגינים הסתתרו במערה, אחד מהם היה המפקד, יוסף בן מתתיהו. כיוון שהדעה הרווחת היתה שיש למות ולא להיכנע, הפילו המגינים גורלות ביניהם, וכל מי ששמו עלה – נשחט על ידי חבריו. יוסף בן מתתיהו הצליח לרמות את חבריו כך ששמו לא היה בין המוגרלים, הוא נותר אחרון, ויחד עם אחד המגינים שהצליח להעבירו לצידו, נפל אל הרומאים והפך למשרתם מאותו רגע.

מידפת פנה אספסינוס לכיבוש גמלא. מגיני גמלא נאבקו בגבורה. אגריפס השני, שהיה בצבא הרומאי, נפצע מאבן קלע. גם אספסינוס עצמו כמעט שנמחץ בהתמוטטות בתי העיר, שכן הבתים נפלו זה על זהי כמגדל קלפים. בסופו של דבר נפלה גם גמלא, ותושביה נטבחו, וכך כל הערים האחרות בצפון שמרדו בצבא הרומאי.

אספסינוס אסף את חילו ויצא לצור על ירושלים. הדבר היה בשנת 68 לספירה, ד' תתכ"ח, לפני 1956 שנים.