מאימפריה לחורבן (כ"ג): מלחמת האחים שהביאה לחורבן בית המקדש

בשנת 68 לספירה, ג' תתכ"ח, חנה המצביא הרומאי אספסינוס מצפון לירושלים על מנת להיערך לכיבושה.

באותו הזמן לא התאחדו היהודים ביניהם, אלא להיפך, מלחמת אחים ניטשה בתוככי ירושלים והמקדש. הכהן הגדול, יהושע בן גמלא, שסר למרותו של רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל, ולמרות הסנהדרין, נערך להגנה על ירושלים כדי לשאת ולתת מול אספסינוס, ולהגיע לתנאי כניעה נוחים שיהיו טובים לעם ישראל. מחנה הקנאים, בראשות אלעזר בן שמעון ואבא סיקרא, שהיה בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי הישיש, התנגד לכל משא ומתן, ודגל במלחמה עד המוות. אליהם הצטרף יוחנן מגוש חלב שבגליל, שהצליח לברוח מהחיל הרומאי בחסות הפסקת אש שביקש לצורך השבת. קבוצה קנאית נוספת היתה של קנאים צדוקים בראשות שמעון בר גיורא, שהתבצרה בעיר העליונה שהיתה בידי הצדוקים (אזור מגדל דוד של זמננו).

הקנאים הזעיקו לעזרתם צבא של 20,000 אדומים מבני בריתם, בתואנה שהנה, העיר נמסרת לרומאים. הם ניסרו את שערי העיר באישון לילה, חדרו אליה, והוציאו להורג את יהושע בן גמלא הכהן הגדול ועוד אישים ממחנה המתונים. בסכלותם הרבה הרגו גם את שרי הצבא וגיבורי החיל שעשו גבורות מול הרומאים, ובלבד שלא יישארו אנשים שאינם נאמנים להם. אנשי העיר, בייאושם הגדול, העדיפו לקבל עליהם את עולו של שמעון בר גיורא, שהיה אמנם צדוקי קנאי ומטורף, אבל לא רוצח המונים כיוחנן מגוש חלב. בחודש ניסן 69, ג' תתכ"ט, קיבל שמעון בר גיורא את השליטה בכל ירושלים, מלבד בית המקדש עצמו, שנשאר בשליטת יוחנן מגוש חלב ואנשיו. הקנאים הציתו את אסמי התבואה של עשירי ירושלים, שהיו יכולים לכלכל את הנצורים לשנים רבות, מתוך רצון מעוות להכריח אותם להילחם ולא רק להיות פאסיביים.

רבן יוחנן בן זכאי, שהיה תלמידו של הלל הזקן, בראותו כל זאת, הבין שהקץ קרב ובא. בית המקדש הפך למקום של קנאים רצחניים ולא של עובדי ה'. השכינה שורה בבית המדרש שלומדים בו תורה לשמה, יותר מאשר בבית המקדש שמחללים אותו ברצח ותועבה. הוא עשה את עצמו כמת, ותלמידיו הגדולים, רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה, הוציאו אותו כביכול לקבורה בהר הזיתים. הקנאים ביקשו לדקרו בחרב, כדי לוודא שהוא מת, אך התלמידים אמרו להם: הרומאים צופים בכם, "יאמרו רבם דקרו". כך הצליח ריב"ז לצאת. הוא נפגש עם אספסינוס, ובישר לו שהוא עתיד להתמנות לקיסר, ככתוב "והלבנון באדיר יפול", רק מלך גדול נשלח ע"י ה' להחריב את מקדשו, ולא מצביא זוטר. הוא ביקש ממנו לחוס על יבנה וחכמיה. אספסינוס נעתר לו. ריב"ז ותלמידיו עקרו ליבנה, ושם סידרו וערכו את הלכות התורה שבעל פה כדי להעבירם לדורות. עמהם היה כנראה גם רבי עקיבא, גדול מוסרי התורה בדורו. הנשיא רבן שמעון בן גמליאל לא אבה לנטוש את עדתו, ולפי חלק מהדעות נהרג תוך כדי קרבות החורבן ככהן על מזבחו.

ב-9 ביוני 68 התאבד הקיסר נירון. אחרי מינוי זמני כושל של ויטלי, הסנאט מינה את אספסינוס לקיסר. אספסינוס שב לרומא, ובנו טיטוס הופקד על כיבוש ירושלים. הוא הגיע בראש ארבעה לגיונות שמנו שמונים אלף חיילים. שר צבאו היה יהודי מומר בשם טיבריוס יוליוס אלכסנדר, שמכר את נשמתו לשטן.

ובינתיים בירושלים, שלושה מחנות של קנאים מטורפים שולטים בעיר ונלחמים זה בזה. שמעון בר גיורא שולט ברחבי העיר, יוחנן  מגוש חלב בעזרות הר הבית, ואלעזר בן שמעון בעזרת כהנים וההיכל. שלוש הקבוצות יורות בליסטראות וחצים זו בזו. חצרות בית המקדש דמו לשדה קטן. דומה שלטיטוס לא נותר אלא לחכך את ידיו ולהמתין למותם של כל האנשים המטורפים השולטים בעיר. אך יש לזכור, שבצד כל הקנאים ששלטו בעיר, היו למעלה ממיליון יהודים שנלכדו שם בעת המצור, שהחל בחול המועד פסח, שבו עלו כל ישראל לרגל. האומללים הללו נידונו לרעב במצור ובמצוק ולאכילת בשר ילדיהם, בגלל טירופם של הקנאים, שלא שמעו לחכמי ישראל המתונים.

החומה הצפונית, שהייתה חזקה פחות משאר החומות, הובקעה על ידי טיטוס במשך חמישה עשר ימים. כל המבנים שבין החומה השלישית לחומה השנייה, הנותרת, נותצו והפכו לאבק. כל האנשים שנלכדו הוצאו להורג באכזריות, חלק גדול מירושלים הפך למדבר שממה, והלגיונות הרומאים התמקמו בו להמשך המלאכה.

טיטוס הקים סוללה על גבי קורות עץ כדי לטפס עליה מעל  לחומות הר הבית, אך הקנאים חפרו מתחת לסוללה, והציתו את הקורות כך שהסוללה התמוטטה. במקרה אחר הקים טיטוס מגדל, והקנאים יצאו בגבורה לא נתפסת והציתו אותו מול עיניהם הנדהמות של הרומאים. רבים מהם גילו גבורה ותושייה יוצאות דופן, אך הקרב היה אבוד. ביום ראשון בשבוע, ט' לחודש אב, ג' תת"ל, 5 באוגוסט בשנת 70 לספירה, פרצו הרומאים לבית המקדש, והציתו אותו. טיטוס הרשע טימא את קודש הקודשים, צרר את כלי המקדש בפרוכת וציווה לשאת אותה כשלל.

המוני יהודים נמכרו לעבדים, אולצו להילחם עם חיות טורפות באמפיתיאטרונים רומאיים, שמעון בר גיורא הוצעד בצעדת הניצחון ברומא, דרך שער טיטוס המפורסם, שבו נחקקו יהודים נושאים את מנורת המקדש, ולבסוף הוצא להורג. הרומאים השלימו את כיבוש הארץ על ידי כיבוש מצדה והורקניה, וטבעו מטבע מיוחדת המתארת את בת ציון נופלת על ברכיה, בוכייה. באוצרות בית המקדש בנה טיטוס את הקולוסיאום המפורסם, שקיים עד ימינו.

בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם. בזמן המאורעות נדמה היה לכל אחד שלוחם בחברו, כי הוא עושה מצווה גדולה. במבט לאחור ברור לנו שמדובר בטירוף.

בזכות אהבת חינם, בזכות אדם שדן את חברו לכף זכות, נזכה בעז"ה לבניינו במהרה, תוך כדי הגאולה השלמה.