שווה סיפור: בר (של) מצווה

מאז שבשרו לי על המחלה של הבת שלי, איבדתי חשבון לילה ויום. איבדתי חשבון של דברים נורמטיביים לבן אנוש בריא ושלם. למדתי לחשבן מיליגרמים של תרופות, כימותרפיה, סדרות של טיפול. נהייתי פרופסור לאנטומיה, למדתי מושגים חדשים מעולם הרפואה, הפיזיולוגיה והכימיה, נהייתי מומחית לענייני תרופות, תרכובות, נוסחאות. אילולא המחלה המקננת, היו חושבים אותי למדען בעל שם שזרחה קרנו באחת מפינות האוניברסיטה הגדולות.

אבל לא. הייתי הכי נורמלית במצב הלא נורמלי. רציתי לעשות הכל כדי להציל את הבת שלי, לתת לה כל מה שאפשר כדי להוציא אותה מהמעגל הנורא הזה, לתת לה חיים. אבל – אני לא אלוקים, ולא בידי נמסרו המפתחות. היה לי כלי אחד, והוא - תפילה. ועוד דבר, שאליו הגעתי בזכות התפילה – שמחה. בשניהם השתמשתי ועודני כדי לתת חיים, לה, לי ולכל המשפחה. חיים של משמעות, אמונה, וחיוך שנותנים טעם אחר לחיים.

אני אמנית, ובמקצועי אני מעצבת עוגות בר, חיתוכי פירות ועוד. ברוך ה', יש לי סיפוק בעשייה, ואני נהנית לעצב בכל פעם מחדש. מי כמוני יודעת עד כמה אנשים אוהבים את התחום הזה. כל מי שמקבל - לבו נפתח, וההזמנות הרבות יעידו. באופן כללי, כמעט שאין אירוע היום בלי בר שווה ומושקע. זה חלק חשוב בתכנון אירוע. בבית החולים, שהפך לחלק השני שלנו, ראיתי עד כמה דברים קטנים משמחים אנשים, וקבלתי על עצמי להכין עיצובים כמה פעמים בשנה בחינם, למטרות צדקה וחסד.

ובאמת, ברוך ה', זכיתי לתרום בכל שנה מספר פעמים, לבתי יתומים, אנשים נזקקים וכדומה. בדרך כלל אנשים פונים אלי. ישנם האנשים הקבועים שיש להם עמותה, ארגון חסד וכו', שהמספר שלי שוכן אצלם באנשי הקשר, והם דואגים לזכות אותי מדי פעם בפעם.

זה עניין של שנים שכך אני נוהגת. בחסדי שמיים, אנחנו לא בבית החולים, אבל זקוקים לתפילות של עם ישראל כדי שבתנו תחלים במהרה. והחסד, התפילות והשמחה הם מה שמחזיקים אותה ואותנו, דברים שרואים בעיניים יום יום.

לפני מספר שבועות קיבלתי טלפון ממכרה. היא סיפרה על קולגה שלה שחלתה, לא עלינו, וכל שאר החברות בעבודה שלה התארגנו כדי לקנות ולארגן לה משהו שישמח אותה לכבוד שבת. היא חשבה עלי, ושאלה אם אוכל לעצב לה פלטה של חיתוכי פירות. אמרתי לה שכן, וסיכמנו שביום שישי אני אתקשר אליה ואעדכן כאשר זה יהיה מוכן, על מנת שתוכל לבוא לאסוף. ברגע שניתקתי נפל לי האסימון.

השנה – לא תרמתי כלום! באופן כללי כמעט שלא הכנתי עוגות או עיצובים שונים, משום מה. מאז תחילת השנה, כל העניין של המלחמה, יחד עם המחלה, היציאות והכניסות התכופות לבתי חולים כשהבת שלי לא הרגישה טוב, מתנודה לתנודה – העניין פשוט פרח מזיכרוני לגמרי. כשהבת שלי מאושפזת – אני מנותקת, ולא יכולה לקבל על עצמי שום עבודה או הזמנה. כך יצא שגם עבודה מסודרת ורצופה לא היתה. לא היה לי ראש לזה, ודאי לא בשעות קשות כל כך, שכל עם ישראל נמצא בהן, וכמובן לא כשהבת שלי שוב מחוברת למכשירים מאיימים. הפלא הנוסף היה שלמרות כל המצב הקשה של העם היקר שלנו, אף אחד לא יצר איתי קשר כדי לזכות אותי להכין. אינני יודעת למה, אבל זו המציאות. הגענו קרוב לסוף השנה מתחילתה, ואני – לא הכנתי כלום בתרומה, מתוך אהבה גדולה לאף אחד. באותו הרגע החלטתי שאני מכינה את הפלטה הזו בחינם. זו התרומה הראשונה שלי לשנה הנוכחית, בתקווה לחזור למסלול מהר ובקרוב, כי תמיד יש מי לשמח.

יצאתי לירקניה הקבועה שלי, חנות של פירות מיוחדים בטעם ובאיכות, מהסוג שמיועד לייצוא, בדרך כלל, לקנייה של פירות שווים, איכותיים, עסיסיים ויפים. לא חסכתי במאום, לקחתי מכל הסוגים כמעט, כל מה שיש לעונה הנפלאה להציע. הגעתי הביתה, פרקתי את הסחורה. גודל הפלטה שהיא רצתה לא יכל להכיל אפילו חצי ממה שקניתי, שילשתי את הכמות, הבאתי פלטת ענק, הרמתי שם עיצוב משגע, עם כל המיטב. זה יצא פי שלושה מהסכום שתוכנן מבחינת המכרה, אבל אני לקחתי את זה עד הסוף, כשסיימתי ושלחתי לה את התמונה, היא היתה בהלם, לא האמינה שזה המחיר. היא ביקשה להעביר לי את הכסף, תוך שהיא מנסה לאתר משלוחן שיאסוף ממני את המגש. תוך כדי כך, התעניינתי בכתובת המשלוח, ומה התפלאתי לגלות כי הכתובת היתה ממש קרובה לבית שלי, מרחק של בניינים ספורים. מיד אמרתי לה שתעזוב הכל, זה עלי, אני לוקחת את זה ליעד, זה ממש בקטנה. ולגבי התשלום – אני לא מעוניינת, אני רוצה שזו תהיה תרומה ממני, משהו קטן שאוכל להזדכות בו. אבל החברה, ששמחה כל כך על שאני יכולה לקחת את המשלוח בעצמי וכך למנוע ממנה טרחה נוספת, סירבה בכל תוקף לקבל אותו ללא תמורה. היא התעקשה לשלם. ממש נלחמה איתי. ראיתי שזה חשוב לה מאוד, ורק בשביל ההרגשה נתתי לה להעביר לי את הכסף.

מיד החלטתי שאת הכסף הזה אני תורמת.

יצאתי לכיוון הקולגה שלה, האישה החולה, בידי מגש ענק, מפוצץ בפירות יפים וחתוכים בצורה מדהימה. הכל היה שם, מגרה ופותח את הלב. דפקתי בדלת. אותה קולגה בעצמה פתחה לי. היא היתה המומה, הפה שלה נפער, כמעט תפסתי לה את הלסת, שמא תישמט... העניים הדומעות שלה, ההתרגשות, המיסו אותי. היא אמרה לי משפט, שמי כמוני יכולה להבין: "מעכשיו אני בריאה".  באותו רגע הבנתי שעשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות. הודיתי כל כך לאלוקים שזיכה אותי לעשות את המגש הזה, ובנוסף, גרם לכך שאני זו שאביא לה את העיצוב, ולו רק כדי שאשמע במו אוזני את המשפט הזה, משפט חזק, מרגש. בשבילי זה טל מחייה, משהו שמיימי, קודים שרק מי שמכיר את המחלה הזו – מכיר. מובן שבאותם רגעים, כשראיתי את האור בעיניה, התפללתי לה' שהמצווה הזו תעמוד לזכותה של הבת שלי, בעז"ה.

יצאתי משם שמחה, מאושרת, מלאת סיפוק. הרמתי טלפון לבעלי, ושאלתי אותו למי כדאי לתרום את הכסף שהמכרה שלי התעקשה לשלם. הוא הציע לתרום לבית הכנסת שלנו בשכונה. מידי פעם יש צרכים שונים, ולא חסר למה. הוא הרים טלפון לגבאי וסיפר לו על סכום שהוא מעונין לתרום. הגבאי מיד אמר לו שזה ממש משמים, כי השבת יש נער שעולה לבר מצווה, ממשפחה חסרת אמצעים, שאין לו מי שיחגוג לו ויקנה את הכיבוד. במקרה אנחנו מכירים את המשפחה, והכרנו את פני הדברים. לא ידענו שהשבת זו השבת שבה הוא עולה לתורה. בעלי הוסיף מיד עוד סכום מאיתנו, בנוסף לתרומה הראשונית, והעביר לגבאי שיקנה בזריזות. אחרי הכל, כבר ערב שבת. כאשר שמעתי את זה, התפעלתי מאוד איך הכל היה מתוזמן כל כך. לא יכולתי לשבת בשקט, והחלטתי להכין מהר-מהר עוגה, וגם עוגיות ממותגות לקידוש שלו בבית הכנסת, משהו מהיר. הכנתי, יצא משהו מרהיב, באמת, כאילו ישב לי על היד מלאך ועשה הכל כדי שיצא מושלם.

בבוקר הבאתי את זה לקידוש, אמא שלו התרגשה כל כך... הנער בעצמו לא גמר להודות לי. הכל היה שם, והיה לו קידוש יותר יפה ממה שעשיתי לבן שלי... שמחתי כל כך, כאילו רק פתחתי פתח – וה' נתן לי לרגש אנשים ולשמח אותם. בסוף הקידוש, לפני שהלכנו הביתה, הגיע אלי נער בר המצווה, ובביישנות שאל אותי אם הוא יכול לתרום את העוגה שהכנתי לו (אף אחד לא העז לפתוח אותה...) לחבר שלו שעושה בר מצווה ביום ראשון, ואין לו מי שיכין לו. מובן שאישרתי לו מיד.

חזרתי הביתה וידעתי מה אני צריכה לעשות. במוצאי שבת התקשרתי אליו ובקשתי ממנו את הפרטים של הנער, מקום האירוע והשעה, החלטתי לתרום לו בר.

עלי.

התקשרתי אל האם, ועדכנתי אותה שמישהו שילם לי כדי לעשות להם בר. היא היתה המומה, והנער עוד יותר. ראיתי עד כמה זה היה לו חשוב, אבל הוא לא העז לדמיין את זה אפילו. מבחינתו, עצם הקיום של אירוע בר המצווה היה נס גלוי, שההורים שלו הצליחו לעשות לו.

למחרת העמדתי לו בר יפהפה, סוחט התפעלות, שעמד בניגוד גמור לבר מצווה הפשוטה-יחסית שהיתה לו. הוא התרגש כל כך. מבחינתו, הוא עמד שווה בין שווים עם כל החברים. כמעט כולם עשו אירועים באולמות יוקרה, אבל אצלו היה בר שהתחרה אפילו איתם. הוא שמח כל כך, שהרגשתי שהנה, הגעתי לנקודה חשובה בלב של עוד נער יהודי, שזכיתי לשמח אותו ביום הכי חשוב. בדיוק ברגע הקדוש הזה הרחבתי לו את הלב – לו, להורים ולכל המשפחה.

וכן, אני רציתי לעשות מצווה, וה' גלגל אותה אלי שוב ושוב, כי מצווה גוררת מצווה.

בתפילה שנשמע בשורות טובות. וכמו שאומרים – תמיד בשמחות!