"אף אחד ממשפחתנו לא צפה בסרטון הקשה, הוא לא יועיל לנו"

לפני כמעט חודשיים, כשהותר לפרסום סרטון מיגונית המוות בו נראו שלושה מן החטופים – אור לוי, אליה כהן והירש גולדברג-פולין, כשהם ברגעים הקשים ביותר בחייהם, היה גם חטוף רביעי שהיה עימם יחד, אך פניו לא הותרו לפרסום.

זהו אלון אהל, שנחטף אף הוא מן המיגונית, והיה שם כאשר נרצחו בה 17 צעירים, שישה שרדו, וכאמור – ארבעה נחטפו לעזה. הוריו אישרו את פרסום הסרטון, מתוך הכרה בחשיבותו הרבה למען שחרור החטופים, אך התנו זאת בכך שפניו לא ייראו, ואף הם עצמם הקפידו שלא לצפות בסרטון הקשה כל כך לצפייה.

"אני גאה מאוד בהתנהלות של בני וכלתי – הוריו של אלון", אומרת ציפי אהל, סבתו של אלון, "ההתנהגות שלהם מעוררת השראה, ואני מתרגשת לראות שהם עושים כל מאמץ כדי לחזק את המשפחה ולאחד אותה, לשמור על אווירה טובה ולא להיסחף אל הכאב ואל התהום של חוסר הוודאות. כבר מן הרגע הראשון הם הבינו שאין להם באמת שליטה על מה שקורה עם אלון, אבל יש להם שליטה על הבית שאלון יחזור אליו. זו הפריזמה שמנהלת אותם במשך הזמן שחלף מאז".

ציפי שותקת לרגע. ניכר שלא קל לה לדבר על אלון, נכדה הקרוב אליה כל כך, שכעת נמצא כה רחוק, כשהוא נתון בקן הצרעות בעזה ואיש לא יודע לומר מתי הם ייפגשו שוב. "אני שותפה מלאה לגישה של בני וכלתי", היא מדגישה, "אנו מתגוררים יחד, ביישוב מצפה לבון שבצפון, גם בן נוסף שלי מתגורר כאן יחד עם משפחתו. כולנו מאוחדים מאוד, מצפים לאלון, אך לא מוכנים ליפול לרגע ברוחנו, רק מחזקים ומתחזקים כל הזמן".

אלון אהל. נחטף לעזה מתוך מיגונית המוות

ילד של אהבה

ציפי היא אומנית רב תחומית, במשך שנים עסקה בהוראת אומנות והשתדלה לתמוך בכל מי שסביבה ולהעביר כמה שיותר אנרגיות טובות. "אף פעם לא באמת ידעתי להעריך כמה כוח והשפעה יש לנו על הסביבה", היא אומרת. "רק כעת, כשאני רואה איך שאנשים סביבנו מתחזקים ומלוכדים יחד איתנו בפעילות למען אלון אני מתחילה להבין את העוצמה".

איך היה נראה הקשר שלך עם אלון?

"היה לי קשר מאוד ייחודי עם אלון", מספרת ציפי בגעגועים עזים, "בדרך כלל כשהייתי מתקשרת אליו הוא לא היה עונה לי, כי היה עסוק באינספור עיסוקים, אבל ידעתי בוודאות שהוא יחזור אליי כשיתפנה, ואכן תמיד הוא חזר. השיחות שלנו היו מאוד מרתקות. תמיד היה לו מה לומר ולחדש, והוא גם ידע להקשיב ולשמוע מה שיש לי לספר לו.

"התחום החזק ביותר אצל אלון היה הנגינה בפסנתר, והוא התחיל לנגן כבר בכיתה ד'. באותם ימים הייתי מגיעה אליו לבית לעתים קרובות, כי ההורים היו בעבודה, הייתי יושבת ומקשיבה לו, נשבית בקסם של הניגונים... השתדלתי להאזין מרחוק, כי ניכר היה שהוא צריך את השקט שלו כדי להתרכז. אלון היה נגן בחסד. גם בעלי דודיק שנפטר לפני כשמונה שנים היה יכול להתיישב בכורסה ופשוט להקשיב לנגינה. לא היינו צריכים אפילו לשוחח. הניגונים הביעו הכל. בדיוק היום לא התאפקתי, ובמשך שעות ארוכות חיפשתי את הסירטונים בהם צילמנו את אלון כשהוא מנגן לידינו. לא היה קל לצפות בהם, אבל הרגשתי שאני חייבת".

קולה של ציפי נשבר, כשהיא משתפת: "אני הכי מתגעגעת לצורה בה אלון היה הולך לקראתנו, עם חיוך ענק, קצת ביישני, מכל הנשמה והלב. זה חיוך שאפיין אותו כבר מילדות, ואני מתגעגעת לזה מאוד. אגב, זה אחד הדברים שאפיינו אותו במיוחד – תמיד מחייך ושמח, אף פעם לא הצלחת להכעיס אותו או לגרום לו לצעוק. כשדיברנו פעם על הנושא הזה הוא אמר לי שהוא מרגיש שהכעס לא מוביל לשום מקום, ושנאה מובילה רק לשנאה. זה היה המוטו של החיים שלו, ואני באופן אישי התחברתי לזה כל כך".

מתי פגשת את אלון בפעם האחרונה?

ציפי לוקחת נשימה עמוקה, לפני שהיא מספרת בשקט: "שבוע לפני האסון אספתי את כל הנכדים והילדים שלי, ויצאנו יחד לטיול בים המלח. היה זה מסע בו צעדנו ברגל, הייתה גם רחצה במים וקמפינג עם אוכל טוב. גם אלון השתתף. הוא בדיוק חזר מהטיול הגדול שלו, אך לא ויתר על ההשתתפות בטיול המשפחתי. בשבוע שלאחר מכן חגגנו את חג הסוכות, ואז בשמחת תורה נודע לנו על כך שאלון היה במסיבת נובה, והקשר עימו נותק. כולנו התחלנו לחפש אחריו, ואביו נסע עד לבית החולים סורוקה, אך נאמר לו שהוא לא שם. רק כשהוא היה בדרכו חזרה הביתה התקבל מידע מאיתמר שפירא, חבר של אלון, שהיה בעצמו במיגונית וניצל. הוא אמר לנו שראה במו עיניו שחטפו את אלון. איתמר עצמו נפצע, ורק אחרי שעבר ניתוח יכול היה להביא את המידע הזה אלינו.  רק אז הבנו את האסון הגדול".

"אני כל כך רוצה לתרום ולהשפיע, להעלות מודעות".

מחכים לשובו

איך נראים החיים שלכם מאז? מה עבר עליכם בעשרת החודשים האחרונים?

"עידית, הכלה המדהימה שלי, הבינה כבר מהרגע הראשון שהיא יכולה לבחור אחד מן השניים – או ליפול למיטה מתוך ידיעה שהחזרתו של אלון תיקח הרבה-הרבה זמן, או לקום ולהרים את עצמה, ולעשות הכל למען הילד. מאז ועד היום מתנהלים החיים של כולנו במטרה אחת – להכין את הבית ליום בו אלון יחזור, ולדאוג לו שיוכל להמשיך את החיים שלו בדיוק מאיפה שהוא עצר אותם. זו גם הסיבה שמאז ועד היום אנחנו מנסים להגשים עבורו הרבה חלומות שתכנן – אנו למשל שוכרים לו חדר בדירה שרצה בתל אביב, מקדמים את הרישום שלו בבית ספר למוזיקה בו הוא תכנן ללמוד, וכך גם פועלים בתחומים שונים נוספים, כי חשוב לנו שהוא יוכל להמשיך את החיים בדיוק מהנקודה שבה הם נעצרו. 

"בנוסף, כולנו משתדלים לחזק מאוד זה את זה, לתת כוח, כדי שאלון לא יחזור ויגלה חלילה משפחה שבורה ורצוצה. אנחנו רוצים להיות חזקים, וזו גם הסיבה שבני וכלתי סירבו לצפות בסרטון, הם לא רצו שנחזור כולנו למקום בו היינו בשמחת תורה, זה עלול רק להחליש אותנו".

ציפי מספרת כי במשך כל השבוע פועלים היא ומשפחתה במגוון דרכים כדי לעזור לאלון, ובליל שבת הם יושבים יחד סביב השולחן לסעודה משותפת, בה משתדלים לתת כוח לכולם. "כך נהגנו גם בימים רגילים, לפני שדודיק בעלי נפטר, וכך אנו ממשיכים עד היום.   

"גם אני פועלת בכל דרך שאני יכולה, למען אלון ולמען החטופים והחברה הישראלית כולה", מוסיפה ציפי, "מכיוון שאני אומנית רב תחומית – ציירת, מפסלת, צורפת וחורטת, ואפילו כותבת שירים – אני מפנה את האפיקים שלי לכיוון הזה, ויוצאת בתערוכות בהן אני מעלה מודעות לחטופים. אנשים מוצאים בזה עניין רב, ואני מרגישה שזה גם ממלא אותי. אני כל כך רוצה לתרום ולהשפיע, להעלות מודעות, ולהפיץ את הערכים שלי כפי שאני חיה ומאמינה בהם.

"יש לי ציור מיוחד מאוד שציירתי במיוחד לאלון"

"יש לי גם ציור מיוחד מאוד שציירתי במיוחד לאלון, וגם כתבתי שלושה עשר שירים לאלון ולעצמי, עם המון אהבה, כוח ותקווה. אני מאמינה שככל שאנחנו מתמלאים באנרגיות חיוביות ופועלים מתוך כוח ואמונה, התחושות האלו עוברות גם אליו".

על התערוכה המרכזית בה מוצגות יצירותיה מספרת ציפי: "מדובר במיזם חברתי של נשים אמניות הנקראת 'יותר מעשר' ואנו פועלות יחד כבר יותר משנה. בימים אלו הרגשנו צורך מיוחד לצאת בתערוכה שמביעה את תחושות הטלטלה והסערה שאנו עוברים, והיא תהיה מוצגת החל מתחילת החודש הקרוב במרכז עמיעד ביפו".

לסיום, מבקשת ציפי להעביר מסר אחד ויחיד: "אנשים צריכים להבין שאלון במקרה נקלע למקום ההתרחשות, אבל זה גם היה עלול לקרות לכל אחד אחר, ואנו מצפים שכל אחד יתייחס לנושא החטופים כאילו היו אלו ילדים שלו, והלוואי שכולם ישובו במהרה הביתה".