אתי אנקרי: "זו עבודת חיים לחכות למשיח. צריך לדעת איך לצפות"

הזמרת והשחקנית אתי אנקרי, שחזרה בתשובה לפני שנים רבות, מספרת על החזרה בתשובה ועל תשעה באב בחיק משפחתה, במסגרת ראיון שערכה בכאן מורשת. "בבית הורי, תשעה באב תמיד נחשב ליום הכי נורא בשנה", אמרה.

אנקרי סיפרה על האמונה שיש לה בביאת המשיח. "זו עבודת חיים לחכות למשיח. צריך לדעת איך לצפות ולצפות בלי לשמור אכזבה בפנים. זו עבודה ממש. זו מן ציפייה שמנקה בתוכה כל מקום של אכזבה. זו עבודה פרטית של אמונה שמצטרפת לעבודה כללית. אני חושבת שכל אחד צריך לעבוד על זה. כמו שמדברים היום הרבה על מחשבה טובה, כך תקווה וציפייה למשיח היא אמונה מאוד חזקה בטוב הקיים, שהוא נסתר הרבה פעמים, ואנחנו מביאים אותו מהנסתר לנגלה בכוח האמונה. מדובר בעבודה על שריר מאוד חזק של אמונה. מחשבה יוצרת מציאות".

"רק בשנים האחרונות הצלחתי להתייחס לתשעה באב גם בהיבט של גאולה", הוסיפה וקישרה זאת למשיח. "חשוב בעיניי להחדיר לתודעה שהיום הזה שייך לחורבן עוד מחטא העגל, אבל זהו גם היום שנולד בו המשיח. באותו היום יש גם כוח של גאולה. זה היום הכי נמוך בשנה ובהיסטוריה היהודית אבל המקום הכי נמוך מתקשר בדרך כלל גם עם המקום הכי גבוה".

על השאלה מה היא זוכרת מתשעה באב בבית שבו גדלה, ענתה: "לכל חג ומועד יש את המאכלים שמאפיינים אותו. לקראת תשעה באב היו יושבות הנשים ועושות פתיתים. זה נקרא 'חלאלם'. אני לא יודעת למה, המילה הזאת מזכירה לי קצת את המילה חלל. צריך לבדוק למה. בכל מקרה, הן הכינו פתיתים. והיה גם תבשיל עדשים. עדשים וביצים – שניהם סימן לאבל.

"מה שמעניין הוא שיש מנהג לפיו מחצות היום מתחילים לנקות את הבית. היו כאלו שאפילו סיידו, אבל אצלי לא ראינו את זה. אמא שלי אומרת שמחצות היום מתחיל לעלות האור של המשיח. בשנה שעברה רציתי לעודד את עצמי בתשעה באב והלכתי לומר קינות. הניגון מעלה את העצבות, אחרת ממש אי אפשר להחזיק את העצב של היום הזה. ראיתי שם בקינות את הסיפור של חנה ושבעת בניה. נשים מאוד חזקות שהקריבו הכל, ממש במסירות נפש. דבר ידוע שבספרד נשים הקריבו את עצמן על קידוש השם. כך גם הציפייה למשיח".