ספה נא(ע)ה: זה מה שקורה כשנחה עלינו רוח השינוי

יש לנו, הבנות של עם ישראל, רגעים כאלה שאיש לא רואה עלינו כלום מבחוץ, אבל אנחנו כבר קיבלנו בהם החלטה מבפנים.

רגעים שבהם אנחנו מביטות על הסלון במבט מצועף, בזום אאוט, וקובעות: זהו. הספה עוברת ימינה, מתחלפת עם הוויטרינה שתזוז שמאלה, הכורסא הישנה – לפח.

משחק הזזת רהיטים בבית עושה לרובנו כיף בלב. תוך שניה, משהו באנרגיות של הבית משתנה. תוך דקה האווירה תהיה אחרת. חדשה. אפס שקלים של הוצאה.

יש לנו גם, הבנות, כוחות פיסיים של גיבורות-על בדקות האלה. כוחות המסוגלים להזיז רהיטים ששוקלים טון. כל המסרים שאגרת בתוכך עד אותו יום בהקשר לאמירה "אין דבר העומד בפני הרצון", מתנקזים ברגעים האלה יחד. אף מזנון לא יעמוד בדרכך. גם אם הוא מעץ אלון כבד. את תרוקני אותו, תזיזי אותו תוך שימוש בצעדי רדיפה צידיים, איטיים. כלום לא יעצור אותך, כשאת רוצה כבר לראות את המראה החדש מתרחש.

נגיד, שאת כל זה עשית לבד. כשאף אחד לא בבית. ונגיד שאת גם קצת רוצה לשמח. להפתיע את האחרים כשיחזרו.

והם חוזרים הביתה. טיפין טיפין. ומגיבים: "אמא? איזה מגניב!". הילדים נכנסים, מגלים בסקרנות את השינוי, מתיישבים על הספה במשכנה החדש, ואומרים בקצרה, "וואי, יפה דווקא, אמא!".

מאוחר יותר, הבעל מגיע הביתה. הבעל שלי. מניח את הקניות על הרצפה בכניסה למטבח, רואה כבר מרחוק את השינוי, ומה אשתו עוללה, ולא מצליח להבין. "בשביל מה עשית את זה? מה היה רע בסלון קודם? ככה את רוצה שזה יישאר?".

ואת לא יודעת מה לענות, כי את בעצמך לא ממש סגורה על השינוי. את גם יודעת שחלק מהיותנו בנות, זה להיות יצור עם צורך לזרום, להחליף, לגוון מתכונים, לחדש שמלות, מטפחות חדשות, פרחים טריים באגרטל, כיוון של ספה, זווית של שולחן שבת.

והם? הם בנויים אחרת: יציבים יותר, אחראיים יותר, מקשיבים פחות לגחמות של רגע. שינויים של רהיטים מסמלים להם שינוי מיותר. לפעמים עבודה מיותרת שהם רוצים לחסוך מאיתנו, הנשים שלהם. בל נשכח שיש גם יחידי סגולה גבריים שדווקא הם אלה שיוזמים תזוזה ושינויים של רהיטים.

הזמן עובר. הסלון בעל התזוזות החדשות שלנו התמקם במהירות בנוחות בין הקירות, והרגיש בבית. עברו כמה חודשים טובים, ושוב הרגשתי את המבט הזה, המצועף, הזומינג אאוט, בא בי. "אני חייבת לשנות טיפה את הסלון", שמעתי מתוכי קול פנימי לוחש.

אף אחד לא היה בבית. החלפתי. שוב החלפתי. את המיקום של הספה הדו-מושבית בצבע תכלת, עם הספה התלת מושבית בחום-חול. את התמונה של החפץ חיים קירבתי מעט לעציץ עם השרך הנשפך. בעלי נכנס הביתה. "מה? שוב שינית?".

"החזרתי. פשוט החזרתי. לאיך שהיה פעם. למה שאהבת שככה היה, בהתחלה".

"חבל", הוא ענה לי, "למה? זה היה יפה! אהבתי את זה".

שעורי בית: 1. מה אנחנו למדים מהסיפור? 2. איפה כתוב על דירה ועל ההנאה של האישה כל הזמן לעשותה נאה ונאה? 3. מי אמר למי: "כמה פעמים בעלת הבית הזו עוד תזיז אותי?".