סיפורים קצרים
שווה סיפור: יתגדל ויתקדש
בחור צעיר, יתום טרי, מוצא במילות הקדיש את דרכו לאבא שבשמים. אחיו, לעומתו, מתרחק עוד ועוד. ואז הוא חוזר – והסיבה היא ממש לא מה שציפיתם
- ענבל עידן
- פורסם י"ד אב התשפ"ד
(צילום: shutterstock)
עמדתי שם, רועד. היו זרזיפים קלים שנפתחו משמים, אבל הקור היה מהנשמה. גם אם חשבתי שהייתי מוכן לרגעים האלה, התברר שלא. עמדתי בכניסה לבית הקברות, בפודיום ההספדים, לא מבין איך הגעתי לשם. יודע שעכשיו אני צריך להיפרד. רגעים קשים, במיוחד כשהשוכבת מולך זאת אמא שלך. אינני זוכר מי זה היה בדיוק, משער שאחד מהחברא קדישא, שהגיש לי את סדר הקדיש בדף מנוילן, קשיח, מחורץ. מילים קשוחות להגיה, ודאי בשביל ג'ובניק כמוני, שמעולם לא נתקל בשפה הארמית, וכל הידע הדתי שלו הסתכם בסיפורי הגננת שעשתה טובה והזכירה מידי פעם הבלחות כאלה ואחרות מסיפורי התנ"ך. דווקא הפפירוס הזה זעזע אותי.
המילים הללו, שאיש החברא קדישא הסביר לי קודם את תוכנם בכלליות, גרמו לי לצמרמורות עולות ויורדות בחוט השדרה. משהו שמיימי שלקח אותי למקום אחר, נעלה, גבוה יותר.
אמא היתה חולה מספר שנים. ידענו עליות ומורדות, התכוננו היטב ליום האחרון, כולנו – אבא, אחי ואני. וכולנו, כמה שחשבנו - טעינו. אף אחד לא היה באמת מוכן.
לפני ההלוויה, בעוד אמא מוטלת חסרת חיים, מכוסה היטב במיטת בית החולים, אבא התחיל להרים טלפונים למי שצריך. אחי עצר אותו, שאל – למה? מי צריך עכשיו לוויה, קבורה וכל זה? הוא הציע לעשות הכל בדרך "קלה ונקייה", שמזכרת קטנה בסופה – יהלום. זו תהיה אמא. הרחק-הרחק ממחוזות היהדות.
אבא, אף על פי שהיה מזועזע, לא באמת הצליח לעמוד איתן מול הבן שלו. אבל אני, במוחי הקטן, ואף על פי שלא הבנתי כלום ביהדות, הרגשתי שאסור שזה יקרה, יש גבול. עמדתי כמו אריה מולו, התווכחתי והבעתי עמדה ברורה. אנחנו עושים הכל לפי הרבנות, אמרתי לו. יהודים מתים כמו יהודים, קבעתי. לא יודע בעצמי מאיפה הגיעו המילים האלה לפה שלי.
כמו שהבנתם, הטלפון הראשון של אבא היה לחברא קדישא. משם הכל התגלגל מהר מדי, עצוב. אחי אוהד עשה טובה שהגיע להלוויה. הוא כבר עדכן שהוא לא משתתף פעיל בשום פעולה דתית כלשהיא, ולכן אני הייתי המייצג היחיד. כאשר איש החברא קדישא הסביר לי במהירות את סדר התהליך, את הברכה, הקריעה והקדיש, היה זה בשבילי משהו חדש ולא מוכר. וכעת, עם הדף והמילים המאירות הללו, הכל נענע אותי. רציתי להתחבר למשהו שלא הכרתי.
מאז יצאתי למסע – חיפוש תשובה.
כבר בשבעה, שאותה ישבתי לבד עם אבא, ניסיתי לשאול כל מי שהגיע עם כיפה על קודקודו. רציתי לדעת הכל, והיו לי המון שאלות, חקירות. ממש נהניתי לגלות שיש בי עומק, ושאני לא כזה פראייר, כי השאלות שלי היו חדות, קשות. הפכתי כל אבן, עד שהגעתי להבנה שזה – זה. היהדות היא התשובה שלי לכל. השנה של אמא היתה לתהליך שנמשך עד היום. בכל יום אני עושה תשובה מחדש, מגלה את ריבונו של עולם, את המצוות ואת התורה המתוקה מדבש.
אולי זו המתנה הכי גדולה שאמא יכולה להעניק לבן שלה, זו שהיא נתנה לי במותה. התחזקתי מאוד, או בעגה של אחי - נהייתי "דוס". זכיתי להקים בית כשר, שארון ספרי הקודש שבו לא מותיר ספק למי הבית שייך. עד היום אני מלא בגאווה לראות את ילדי עם פאות בצדעי הלחיים וציציות מתבדרות, ויודע שזה לא מובן מאליו. מרים עיניים לשמים ואומר: "תודה, אלוקים! תודה שלקחת אותי בציצית ראשי, ולא ויתרת עלי". כולי מלא הודיה ושמחה.
לצערי, המצב אצל אחי היה שונה לגמרי. הוא המשיך בדרך שלו, התרחק ועבר לחו"ל, התנהג כגוי לכל דבר. הקשר שלנו היה נדיר. פעם בשנה, ביום הפטירה של אמא, הייתי מתחנן אליו שיגיד קדיש לעילוי נשמתה, אבל הוא סרב, לא היה מוכן לשמוע. אין עם מי לדבר. בכל פעם מחדש הייתי מנתק עם דמעות בעיניים, מתפלל מעומק לב שה' הכל יכול יחזיר אותו בחזרה, בתשובה שלמה.
מספר שנים אחר כך, קבלתי ממנו טלפון שהוא חוזר לארץ, לבד. הבנתי כבר את העניין, וברכתי בלבי על כך שזה קרה. בארץ הוא המשיך לחיות כפי שהיה רגיל, אבל לפחות הוא כאן ולא שם. כבר טוב יותר. מרגע שהגיע לארץ התחלתי להזמין אותו אלי לשבתות. הוא תמיד סירב.
כאשר היו שמחות, הוא הסכים לבוא לשבת חתן. אני הודעתי לו קודם שהוא מגיע על מנת לישון אצלי, הייתי מכין לו חדר עם כלי מיטה וכל מה שהוא צריך, אבל הוא, בכל פעם מחדש, התנדף בצורה כזו או אחרת בסיום הסעודה בליל שבת. המשכתי להזמין, ואפילו הודעתי לו שביתי פתוח בשבילו כל אימת שיחפוץ, כל שבת. הוא ידע, ואפילו צחק על כך, שיש לו חדר לישון בו, כי אני לא רוצה שיחלל שבת.
עם הזמן, אשתי גם התחילה להכין לו אוכל לשבת. הייתי מארגן לו הכל בארגז קרטון, ומביא לו ולאבא שלי. הדבר הזה חימם אותו מאוד, הרגשתי שהוא ידידותי יותר, אבל למרות הכל, הוא נשאר בעמדה שלו, רחוק.
יום שישי אחד הוא התקשר אלי, שאל אם הוא יכול לבוא. אמרתי לו מיד שכן, ושוב עדכנתי אותו שהוא נשאר לישון, ואני מכין לו חדר. ובאמת הכנתי לו את חדר האורחים, מוכן ומזומן כפי שאני עושה בכל פעם.
זה היה ערב שבת לחוץ ודי קשה. וככה, כשאחי כבר נמצא ואנחנו בעיצומן של ההכנות, כשהזמן אוזל והמתח באוויר, הקב"ה העמיד אותי בניסיון, בבית שלי, בשלום בית. קבלתי הערה לא פשוטה, בסיטואציה שהיתה קשה בכל מקרה. הייתי על סף פיצוץ. אני אדם אנרגטי מאוד, ג'ינג'י במהות. עבדתי על עצמי המון כדי להתאזן ולשמור על פרופורציות, להשליט שכל על רגש ולפעול ממקום אחראי כפי שהתורה מצווה, ועכשיו - זה היה ניסיון, או-הו ניסיון. לא יודע עד היום מאיפה הגיעו הציפורניים האלה ששלפתי, נאחז בכל כוח, חורק שיניים ונלחם – עם עצמי. עפו לי משפטים שלמים מעל הראש, כמו מבול, ואני מחזיק, מנסה לשמור על שיווי משקל. ה' בשמיים עד לכך, שמה שעמד לי מאחורי הלוע היה חריף לא פחות – והצלחתי לשמור אותו מאחור, בולע שוב ושוב, שורט את עצמי. לא לתת לזה לברוח, לשתוק.
שתקתי. "תולה ארץ על בלימה". הרגשתי את הארץ שלי מתנדנדת, ובולמת.
נכנסתי לחדר כדי לאסוף את עצמי מחדש. ספרתי בשקט, מבריח שדים קטנים. יצאתי החוצה, מחייך. סגרתי פינות בבית, ארגנתי את מה שנשאר, התלבשתי ויצאתי עם הילדים לבית הכנסת. אחי יצא איתי. אני נכנסתי, והוא חיכה לי בחוץ. כבר בקבלת שבת ראיתי אותו נכנס במבוכה קלה לבית הכנסת, מתיישב בצד, מנסה לשיר עם הקהל. בואי שבת מלכתא. זו פעם ראשונה שהוא נכנס לכאן.
ליל שבת נמשך. הסעודה נערכת יפה, אין זכר למה שקרה שעה ומחצה קודם. גם אני הספקתי לשכוח.
ימים עברו. יום אחד קיבלתי טלפון מאחי. דיברנו על דא והא, ואז הוא סיפר לי שהוא הכיר בחורה יהודייה, והוא רוצה להתחתן. שתקתי, מחכה להמשך עדכון, ואז הוא הטיל את הפצצה: "אני רוצה לעשות את זה ברבנות. לאן אתה מציע לי ללכת?", הוא שאל.
הייתי המום. שאחי, אוהד, יגיד לי את הדבר הזה?! שמים וארץ נשקו מבחינתי, פלא גדול... מרוב הלם, בדקתי אם זה אמיתי. "אני ממש שמח לשמוע, אבל מה קרה שהחלטת ככה?", שאלתי אותו.
והוא ענה. "אתה זוכר את השבת ההיא, שהייתי אצלך? וקרה מה שקרה בינך לבין אשתך? אני ראיתי הכל, הכל ראיתי. באותם רגעים ידעתי מה הולך לצאת ממך עכשיו. אני מכיר אותך ויודע מה טמפרטורת הלבה שיש באמתחתך. נבהלתי לרגע, אבל זה לא קרה. ראיתי את הפנים שלך, ידעתי שאתה נלחם, זה היה שם. הייתי במתח, בשבילך, ואתה שתקת, כמו גבר. אז הבנתי שאין סיבה שמה שעובד אצלך לא יעבוד גם אצלי".
מכת חשמל. איזה משפט הוא נתן לי. "לכן נכנסת לבית הכנסת בפעם הראשונה?!", שאלתי. "כן", הוא ענה, "רציתי להבין מאיפה קיבלת כזה שכל. אני יודע מה הד.נ.א שלך, גדלנו באותו בית יוצר. אני מכיר את מה שמפוצץ אותך ואת מה שפחות, ושם – לא הבנתי איך הצלחת ככה לשמור על עצמך. אז אמרתי לעצמי, שאם אני מייחל לעצמי משהו – זה להיות כמוך. אם אני רוצה להתחתן – אני רוצה שיהיה לי בית כמו שלך. שנחיה יחד, בהרמוניה ובכבוד, ושאם צריך לשתוק - שאדע לעשות זאת נכון. זה היה מפעים, אח שלי", הוא אמר לי בשקט.
ואני חשבתי שהאירוע הזה היה וחלף, נשכח, נשאר רק כעוד התמודדות שנרשמה לי במרומים. לא ידעתי שיש עוד זוג עיניים ולב שמסתכלים עלי, עוד אדם שרושם את הדברים על לוח לבו, שזה מה שהצליח להזיז אותו סופסוף. נס גלוי שלא ניתן להסביר.
באותה שנה, שנינו עלינו לקבר של אמא. לראשונה, קול נוסף התווסף אלי, באיטיות, הוגה כל מילה: "יתגדל ויתקדש שמא רבה...".
ואמרו אמן.