מסר קריטי מגרפיטי

כשנכנסתי לאחד מחדרי הפעילות במוסד שלנו, צד את עיני גרפיטי חדש, משפט שקשקשה לה נערה נחמדה שאיכשהו חשבה שהקיר הוא מקום מוצלח להביע דעות ואמירות.

בדרך כלל אני לא מאשרת לנערות לעטר את הקירות בכיתובים ובציורים שלא במסגרת שיעור אומנות, ומי שדואגת לגרפיטי, נדרשת מיד גם לדאוג בעצמה לניקיון הקיר מחדש. אבל הפעם מה שתפס אותי היה לא עצם הגרפיטי, אלא התוכן שהיא כתבה.

זה המשפט שעלה לנערה לראש כשהתחשק לה, בשעה של קלות ראש, לקשקש על הקיר:

אם עצוב לך, אז תשמור.

אם כואב לך, אז תחייך.

מאיפה? מאיפה ילדה בת 14 הגיעה למסקנה כזו בחיים שלה? מה ומי גרם לה להבין שאם עצוב לה בפנים, שתשמור? שהעצב שלה לא מעניין אף אחד, והוא עסק שלה עם עצמה? זו ההמלצה שלה -  אם כואב, תחייכי, "תשחקי אותה" שהכל בסדר. תסתירי.

התחשק לי לחבק את הנערה, וללחוש לה באוזן שזה לא נכון. לא. שאם עצוב לה, חשוב לנו לשמוע למה. וזה אכפת לנו. ונעזור לה בכל מה שנוכל. וגם אם חלילה לא נוכל לעזור, להיות אוזן קשבת וכתף תומכת ודאי נוכל.

רציתי לומר לה שאם כואב, מותר לבכות. לא חייבים לחייך. וכן, אנחנו נהיה שם בשבילה ברגע של בכי.

חשבתי עליה, על מה שעברה עד שהגיעה אלינו.

אולי פעם-פעם כשהיא עדיין היתה "בתלם" (גם אם הפעם הזאת היתה רק לפני כמה חודשים), היה לה סוד על קושי שהיא עוברת, ולא הבנו שלא היא המזלזלת, זה הסוד. והיא הבינה מזה שעדיף לשמור בלב, כי לא מבינים אותה.

אולי זה קרה במסגרת השנייה שאליה הגיעה, או השלישית שהתגלגלה אליה?

אולי זה היה בכלל כשעוד היתה תינוקת קטנטנה, ולא היו שם ידיים להרים אותה? אולי כבר אז היא הפנימה שגם אם עצוב לה, שתשמור, כי זה לא משנה?

הלוואי שנדע ונזכה לגדל. להגביה את הנשמות היקרות שסביבנו. להבין ולזהות נכון, להגיב ולענות כראוי. וללמד את הנערות שלנו:

אם עצוב לך, תשתפי.

אם כואב לך, תפני.

כי אנחנו כאן, עם כל הכלים, הידע והלב לעזור לך.

לקבלת סרט מטלטל על תהליך הנשירה אצל נערות (ללא עלות): etgar@htv.co.il