סיון רהב מאיר על תשעה באב שעברנו, ועל יוזמות מחממות לב

השנה ציינו 24 שנים לפטירת הרב שלום נח ברזובסקי, המכונה ה"נתיבות שלום", שספריו הופכים מוכרים יותר ויותר בציבור הרב. הנה רק כמה משפטים שכתב, בימים שלפני תשעה באב:

• "אנחנו לא מתאבלים על מה שהיה ואיננו, שכן עם ישראל אינו שומר זיכרונות-עבר, אם הם לא קשורים להווה ולעתיד. משמעות האבלות היא שאנחנו רוצים עתיד טוב יותר".
• "יש בחיים שני סוגי בכי – בכי של ייאוש ושבירה, ובכי של תקווה. הבכי שלנו על החורבן הוא בכי של תקווה, לא על שחלף אלא על שיהיה".
• "כבר אמר רבי משה מקוברין: הדבר הגרוע ביותר הוא שהאדם משלים עם מצבו".

שנזכה לתקן. בשורות טובות.

"אני צמה לראשונה בתשעה באב"

"אני צמה לראשונה בתשעה באב", אמרה לי בשבוע שעבר המאפרת ביום צילום. היא לא לבד. רבים צמו השנה. לא צריך להסביר למה.

פגשתי צעירה נוספת כזו בשבת שלפני תשעה באב. יותר ממאה ניצולים של המסיבה בנובה הגיעו לשמור שבת ביחד בירושלים. אחת מהם, שאיבדה כמה חברים, אמרה לי שהיא ממש מחכה כבר לשבת בתשעה באב על הארץ, לבכות, להגיד את הקינות, להרגיש בבטן את הרעב.

פעם מילה כמו חורבן נשמעה לה מנותקת, הזויה. עכשיו היא מחוברת לאבל, ורוצה לבטא את זה. היא הגדירה זאת באופן עמוק: *"לא ישבתי עליהם שבעה, כי אני לא משפחה. תשעה באב הוא שבעה של כל העם, של כל משפחה".

היום הזה השנה הוא לא סמלי, הוא מוחשי. לא סתם תעשיית הרעל של אויבינו מנסה להבהיל אותנו, שאולי ביום הזה נותקף חלילה. זה הפריים-טיים של כל הפורענויות. זהו היום שבו נחרבו שני בתי המקדש, היום שבו התרחש חטא המרגלים, ולאורך ההיסטוריה - אינספור צרות סביב היום הזה: גירוש יהודי אנגליה, גירוש יהודי צרפת, גירוש ספרד המפורסם, פרוץ מלחמת העולם הראשונה והאקציה הגדולה בגטו ורשה, בשואה.

מגילת איכה שקוראים בתשעה באב מעוררת השנה תדהמה ועצב: בנינו ובנותינו נלקחים בשבי לעם אחר, גופות של עוללים ונשים וזקנים מוטלות ברחובות. בלי סרטוני זוועה, המגילה לוקחת אותנו לסיבוב מזעזע בירושלים החרבה.

אבל אמרתי לאותה ניצולה שכל כך רצתה לצום, שיש גם צד שני למשוואה. שזה יום שצריך לראות בו גם כמה התקדמנו, ולאן אנחנו עוד רוצים להגיע. הרב שלמה קרליבך אמר שיש שני סוגי דמעות: אלה שיורדות למטה, בכאב ובצער, ואלה שעולות למעלה, בתקווה ובתפילה. כאלה הן הדמעות של תשעה באב. זה היום להעלות את כל הדמעות שלנו אי פעם, לא רק מאז 7 באוקטובר - למעלה. לזעוק, להתפלל, לקוות, לחלום בגדול, להסתכל לעתיד. ולכן בצהריים של תשעה באב, קמים מן הארץ. מתנערים. יש עדות שבהן יש אפילו מנהג לטאטא את הבית לכבוד המשיח.

כן, משיח. אם הבנו השנה שצריך לצאת מהקונספציה, שחייבים לחשוב אחרת, אולי נתחיל לדבר גם על מילים "משיחיות" כאלה. על גאולה שלמה. כמו שהרוע הפתיע אותנו השנה בעוצמה הכי גדולה שיש, כך אנחנו רוצים שגם הטוב יפתיע אותנו במהרה לצד ההפוך, בעוצמה הכי גדולה שרק אפשר. כמו שהתממשו תסריטי אימה שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין, כך אנחנו מובטחים ויודעים שעוד יתקיימו תסריטים של יופי ונחמה ושמחה, יותר מכל מה שהדמיון שלנו משער.

זה בידינו!

זה מדהים: כששואלים למה נחרב בית המקדש השני, כולם עונים באופן אוטומטי: שנאת חינם. ובית המקדש הראשון? עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים.

אף אחד לא אומר שהצבא של מלך בבל היה חזק משלנו, או שהצבא של רומא תקף מצד צפון או מצד דרום. ברור לנו שהייתה שם תבוסה צבאית, אבל ברור לנו גם שהסיבה האמיתית היא ערכית, רוחנית. שהשורש פה הוא מוסרי. יצאנו לגלות כי התנכרנו לעצמנו, לזהות ולמורשת שלנו, לאחווה בינינו.

תשעה באב הוא יום שמזכיר לנו שמעבר למהלכים הפיזיים, הטקטיים, שאנחנו רואים מעל פני השטח, יש תהליכי עומק. יש סיבות רוחניות שמניעות את המהלכים. זה יום שבו בכל שנה מחדש אנחנו נזכרים שעולם הרוח משפיע על המציאות. שאם התודעה שלנו תהיה נכונה ומדויקת, היא תשפיע על המצב. ולכן יש פה גם מסר אופטימי: זה בידינו. אפשר לתקן. בכל רגע.

לימים שאחרי תשעה באב

הנה כמה מילים שכתבה מנורה חזני בניסיון לסכם את תשעה באב המשמעותי כל כך, שעבר על כל העולם היהודי:

"בכל מקום יהודים בוכים ומתפללים,

ברומא, בישראל, ברפיח.

נשים שרות ומתחננות,

יהודים נעים במעגלים,

מעל קערת הבצק,

בסטורי באינסטגרם,

כולן, כולם.

ליברליים מתוחכמים ומסורתיים חכמי-לב,

מפורסמים ואנונימיים,

ותיקי הדת ובעלי תשובה טריים,

נערות, קשישים, נערים, חיילים,

כולם זועקים ומתפללים:

'רחם', 'אני מאמין', 'נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם',

'אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה',

הם לא מאסו בשירים שכבר שרו אלפי פעמים,

להיפך, הם מצאו אותם כחדשים.

והמגילה הנושנה על העיר שישבה בדד,

לא נגרסה בשיניים כי אם נזעקה בכאב

ה', התשמע?

אל תשב פנינו ריקם מלפניך".

אמן. בשורות טובות.

בונים בתים – מתוך תשעה באב

"שלום סיון, אני רווקה בת 37. בשיא הצום של תשעה באב, אחרי הצהריים, זה התחיל. פשוט קיבלתי, אחת אחרי השנייה, לא פחות מארבע הצעות שונות מאנשים שמכירים אותי, ורצו להכיר לי מישהו.

"בפעם הראשונה חשבתי שזה ממש נחמד שחושבים עלי. בפעם השנייה חשבתי שאולי מישהו פרסם פוסט בשמי. ואחר כך הבנתי שקורה פה משהו, ושזה לא רק אני. זו תופעה מבורכת וחדשה. עם ישראל מרגיש שזה מה שמתאים לעשות, דווקא ביום האבל על חורבן הבית הלאומי שלנו.

"יש עכשיו הרבה יוזמות שצומחות מהשטח: למשל, משפחת ליבמן, שאיבדה את בנה אליקים ליבמן הי"ד שהיה מאבטח במסיבה בנובה והציל רבים. הם התחילו פרויקט להנצחתו, תחת הכותרת: 'הקימו בתים לזכר אליקים'. הם ממש מבקשים מהציבור לא לשכוח, דווקא בזמן המלחמה, את הרווקים והרווקות. אליקים לא זכה להקים משפחה והם מבקשים להקים הרבה משפחות, לעילוי נשמתו.

"זה ממש לא מובן מאליו לקבל ארבע הצעות ביום, אפילו אם הן לא מתאימות, זה אומר המון ומחמם את הלב. זה מראה שלאנשים אכפת, שהם משקיעים זמן ומחשבה, ושהם לא ויתרו עלי. הם מאמינים בי.

"ובסוף, גם זה יבנה את בית המקדש: עצם המחשבה על הזולת, גם אם היא לא תצליח, היא דבר גדול. ואם זה יצליח - אז כל בית קטן ופרטי שקם בעם ישראל - הוא בית מקדש קטן, משכן לשכינה.

"ממש תודה. בשורות טובות".