"מי שטיפל בו ברגעים הראשונים – הציל לו את החיים"

שלום, זו מלכי (22) מהמרכז.

אבא שלי (55) הוא יועץ חינוכי, ואיש חינוך בנשמה. הוא שמר עלינו כמו אתרוג, והקפיד תמיד לבדל אותנו ממה שלא ראוי.

כחלק מפעילותו החינוכית של אבא שלי, הוא גם עוסק בנושא הנוער הנושר. היה לו המון מה לומר על התופעה, והיינו שומעים בבית תמיד את משנתו החינוכית בעניין, וגם שומעים את הביקורת שלו על כמה דברים שהיו צריכים תיקון בנושא חינוך ילדים שבגללם מגיעה הנשירה.

הוא היה מסוגל להסביר לנו מה הבעיה עם משפחות מסוימות, ולא רצה שניצור קשר איתם. "יש אנחנו, ויש הם, תבינו", היה משנן תמיד. אבא גם היה משתמש במֵטָאפוֹרָה כזו או אחרת בנושא, ובביטחון גמור, מבלי למצמץ, נותן שלל דימויים במשפטים קצרים, כדי שנבין את ההבדלים בנינו לבינם באופן הכי טוב.

הסיפור שלנו הוא על דן (20), אחי הקטן.

דן עבר את המסלול באופן תקין, עד שהגיע לשיעור ב' בישיבה הקטנה.

לא ברור מה קרה (ברור שקרה משהו, כך אני מאמינה), אבל בסוף זמן חורף של שיעור ב', הוא החל לדעוך. הוא היה מחסיר נוכחות בישיבה, וכשהיה מגיע, היה ממתין שכבר יעיפו אותו.

אבא שלי היה נלחם בשיניים שהוא יחזיק שם. מה הוא לא עשה בשביל זה, כנראה הכל. אבל למגינת לבו, בסוף הוא הבין שזה לא ילך אם זה לא בא ממנו, ושחרר.

דן לקח את הדברים צעד אחד קדימה: הוא עבד בעבודות מזדמנות ורכש טלפון חכם. התספורת שלו הייתה כהוגן, והוא הגשים את חלומותיו. אבא שלי נשבר מזה מאוד, ולא יכל לשאת את זה. שהבן שלו, הבן של זה שייעץ ומייעץ לכולם על נוער נושר, לו יצא בן כזה?

היה לנו קשה לראות את אבא ככה. ידענו שהוא עשה הכל, ועדיין עושה עבורו הכל, עם המון סבלנות. אבל אבא היה נראה שבר כלי, חצי בן-אדם.

זה היה תופס את אבא במיוחד כשדן היה מסתובב עם חבריו במקומות לא ראויים, וחוזר בשעות הלילה המאוחרות של הלילה, ולמחרת היה עדיין ישן עד הצהריים.

יום אחד דן בא עם הצעה מעניינת: הוא רוצה להיות חובש במד"א. אבא שלי נבהל מזה. מצד אחד הוא רצה שהוא יהיה עסוק במשהו, ומצד שני לא רצה שהוא יכנס לזה, גם כי הוא נכנס לארגון, וזה יכול לשייך אותו יותר לעולם החיצון, וגם כי ככה רואים אותו יותר. והבושות? בהתאם.

אבל דן לא שאל, הוא רק הודיע שהוא מתחיל קורס חובשים של 227 שעות. אבא שלי בלע את זה, בלי ללעוס. דן הלך והתקדם עם זה, ועבר בהצלחה את קורס החובשים במד"א. אנחנו התמלאנו בהערכה אליו, אבא פחות.

עם הזמן, בין אבא לדן היו מתחים. דן הרגיש שהוא מציל חיים, אבא הרגיש שהוא הורס לו את החיים.

היה ניתן לראות את הזלזול הסמוי של אבא כלפיו. זה היה מתיש את כולנו. ולשבחם של בני הבית ייאמר, שהם דווקא קיבלו את דן כמו שהוא, גם אם אבא לא אהב את זה. ואני? אני הייתי זאת שמעצימה אותו, על כל דבר טוב שעשה. ואם בהצלת חיים הוא עוסק, על אחת כמה וכמה.

ואז שמנו לב שאבא מחביא את דן. 

זה קרה בוורט שלי: האורחים הגיעו משני הצדדים, והיה ניתן להבחין שאבא מעדיף שלא יראו אותו, שלא ישימו לב אליו.

זה כאב לי נורא, דן הוא אח שלי, אז מה אם הוא נשר מהדרך? אבל אבא, חוץ מלומר שהוא מעדיף שלא יראו אותו, עשה הכל כדי שזה יקרה.

לקחתי את זה קשה מאוד. זה היה מציק לי בכל פעם שנזכרתי בזה. העולם מלא כל כך בניסיונות, הנוער חשוף כל כך לבעיות רוחניות, כך כשקשה לתבוע את דן בכלל. אז עכשיו עוד מחביאים אותו?

דן בחור חכם, הוא הרגיש את זה, כי אם אנחנו הרגשנו, בטוח שהוא הרגיש. זה גם היה די שקוף בהתנהגות של אבא כלפיו. ועם המתח שנוצר ביניהם, לא נשאר ספק שהוא חש משהו.

ואז הגיע ערב האירוסין שלי: הכל היה ברוב פאר והדר, הורי השקיעו המון בערב הזה.

דן התייצב כמו חייל, ארגן וסידר ועשה הכל להצלחת הערב. הרגשתי שהוא עושה את זה כל כך מכל הלב, שהוא רוצה להוקיר לי טובה. הוא הרגיש כמה קיבלתי אותו ואהבתי אותו כמו שהוא.

האולם היה מלא במוזמנים: תלמידים של אבא שלי, אנשי חינוך, רבנים ועסקנים, וכמובן: חברי הקהילה של חניכי הישיבות, שם אבא קבע את מושבו.

ואז הגיע הרגע הזה, הרגע ששינה את כל התמונה.

זה היה ברגע טקס חלוקת המתנות. אבא שלי הגיש לחתן שלי את השעון המיוחל ואת כרכי הש"ס המעוצבים. הצלם תיעד את הכל, גם צלם הווידאו לא פספס את הרגעים הללו.

אבל אף אחד מהם לא ציפה לצלם את הדבר הבא.

בזמן שאבא שלי אחז בידיו את המתנות מצד אחד, וחתנו מהצד השני אל מול הצלמים, הוא החל להסתחרר ולאבד שיווי משקל. אחד מחבריו, שהיה מאחוריו, תמך בו ושאל אותו אם הכל בסדר. עוד לפני שאבא שלי הספיק לענות, הוא התמוטט על הריצפה.

ברגע אחד הפך הערב המרגש והמשמח למהומה ובלגן. צעקות לעזרה "הצלה... הצלה... תזמינו אמבולנס..." נשמעו מכל עבר. אחד הרים לו את הרגליים, השני הניח תחת הראש את החליפה שלו. אבא היה מחוסר הכרה, לא מגיב לכלום.

האורגניסט ההמום, בידיים רועדות, חייג לאמבולנס. כולם ניסינו לעשות הכל, ואבא נשאר שרוע על הארץ ללא תזוזה.

דן, שייצא להפסקת סיגריה, שמע את זעקות השבר ומיהר בריצה לאולם. הוא קלט את התמונה, הוריד את החליפה במהירות והסתער על אבא.

הוא בדק הכרה ודופק. אבא היה ללא דופק וחסר נשימה. הוא הסיט את הראש של אבא ופתח נתיב אוויר. "תזמינו אמבולנס, מהר", צעק לקרובים אליו, והחל לבצע לחיצות חזה. "תעופו מכאן, הוא צריך אוויר", צעק לסקרנים.

דן ביצע לחיצות חזה, 100 לחיצות בדקה, ואבא עדיין לא מגיב. אמא שלי בכתה וצעקה, כולנו התחלנו לבכות, מתפללים ועושים הכל, ודן ממשיך בכל הכוח. "דן, אני מתחננת אליך, תעיר אותו", צעקה אמא בהיסטריה. פניו של דן אותתו ייאוש, זיעה התאספה בפניו. זה היה נראה נורא, זה היה נראה הסוף.

"תבדקו אם יש כאן דפיברילטור" (מכשיר שנותן מכת חשמל ללב, ובכך מחזיר את קצב הלב לקצב תקין), אמר דן בייאוש. התשובה הייתה שלילית. דן לא איבד את זה, הוא המשיך ושילב הנשמה ולחיצות חזה בכל הכוח.

3 דקות עברו, ואבא החל לנשום, ואיתו אנחנו.

אבא החל להגיב בתזוזות גוף. כולם נשמו לרווחה. הוא התעורר. האמבולנס הגיע ופינה אותו לבית החולים.

האירוע הסתיים.

אמא ודוד שלי, מאיר, התלוו לאבא לבית החולים. אחי ואחיותי העמיסו את המתנות לרכב של אחי הגדול כשדמעות מתאספות בעיניים, גם מתוך הודאה להקב"ה על הנס הגדול שהיה בערב הזה.

***

בבית החולים אבא עבר צנתור מידי. הקרדיולוג יצא אליהם ועדכן: "בעלך היה במצב של התקף לב לא פשוט, הוא חווה אי סדירות בפעילות הלב במצב חריף", אמר בדרמטיות. "לפי הנתונים, הלב שלו עבד על 9% בלבד, והרגעים הראשונים היו קריטיים מאוד.

"אין ספק שמי שטיפל בו ברגעים האלה, פשוט הציל לו את החיים".

אמא התחילה לבכות: "זה הבן שלנו, דן", אמרה בדמעות. "אז זה מרגש במיוחד, הבן שלו הציל לו את החיים", אמר הרופא בחצי חיוך.

***

לאחר שבוע אבא השתחרר מבית החולים. ישבנו כולנו בסלון ושוחחנו. אבא ניסה לשדר עסקים כרגיל ולהפגין רוגע ושלוה, ואז הוא שאל את שאלת השאלות: "איפה דן?".

השאלה הזו ריגשה אותנו כל כך, הנה סוף סוף אבא מחפש את דן. "דן בדרך, הוא יצא מהעבודה, הוא כבר מגיע".

הרגעים הבאים מצמררים אותי בכל פעם מחדש: דן נכנס הביתה. אבא קם לכבודו, והמבט בעיניים שלהם אמר הכל. המבט של דן היה מבט של: "הנה סוף סוף אני מקובל כאן לפחות כמו כולם, אם לא יותר", והמבט של אבא שלי היה מבט של התנצלות, חרטה, מבט של כאב גדול.

דן לא המתין יותר מדי, הוא התנפל על אבא וחיבק אותו כמו שאף פעם לא, והתפרץ בבכי חסר מעצורים, התפרק לגמרי, ביחד עם אבא, שלא יכל להתאפק.

לא נותרה עין יבשה בבית. הנה, הילד שאבא פחות העריך, הבן שהרס לאבא את כל הרצף ואת כל התוכניות, הבן שאבא כל כך רצה שלא יראו וניסה להסתיר, הפך ברגע אחד לבן הבולט בבית.

***

מטרת הסיפור הזה מבחינתי היא לא להעביר לכם הקוראים את המסר: "נכון, הוא נשר מהדרך, אבל ראיתם? הוא גם הציל את אבא שלו". ממש לא. המטרה היא אחת: בואו נקבל את הילדים שלנו מהסיבה החשובה יותר: כי הם הילדים שלנו, הם צריכים אותנו, ובמיוחד במצב הנשירה שלהם אנחנו חייבים להיות איתם.

הם מרגישים בדיוק את הריחוק שאנו מפגינים, ואנו לא צריכים שהם יצילו לנו את החיים כדי לקבל אותם, כי אם זה יהיה המצב ובזה תלוי הקשר שלנו איתם, המצב גרוע.

אבא שלי ניסה להסתיר את דן, אבל בסוף דווקא דן נחשף מול כולם, מול כל אלה שמהם אבא ניסה להסתיר אותו. ודווקא מהחשיפה הזו שאבא שלי היה מוותר שתקרה באופן כללי, דווקא משם אבא שלי חי, נושם. וכמה כואב שבעיתוי כזה מחפש את הקשר עם דן, ורוצה אותו עכשיו תמיד במחיצתו.

ילדים אינם זוכרים את מה שאתה מלמד אותם, הם זוכרים מה אתה.