"נמאס לי, אני כבר לא יכול. כמה פדיחות אפשר לספוג ביום אחד?"

בלון אדום ונפוח מלא באוויר ועצבים נכנס הביתה. יוסי.

אחריו מזדנב בחשש יונתן, עומד ככה מאחור בצדו הימני של יוסי, מחכה לגערה, עונש או כל כיוצא בזה. הפעם זה נראה שהוא הבין שהוא באמת הגזים.

שבת קודש, תפילת שחרית.

כדרכו לוקח יוסי את יונתן ואת אבי אתו. שניהם כבר גדולים, ומשתדלים להתפלל במניין.

אני יודעת שקשה לו עם יונתן, כבר שמעתי מיוסי כמה פעמים על הבושות שיונתן עושה לו שם. הרבה פעמים גם אני הסמקתי מבושה בשבילו בבית, לאחר מעשה.

אבל הפעם, הפעם זה נראה חריג מתמיד. יונתן מצטנף לו בפינה, מחכה, ויוסי כעוס ופגוע כולו.

"יונתן, לך שטוף את הפנים ותיכנס לחדר לנוח". יונתן מציית במהירות ובשקט, פוחד שמא יורע גזר הדין.

יוסי מתיישב על הספה ופולט כזו אנחה ארוכה, המשברת עצמותיו של אדם. "נמאס לי, אני כבר לא יכול. כמה פדיחות אפשר לספוג ביום אחד?", הוא שואל, תוהה, לא מחכה לתשובה. כי איננה.

אני גוררת כיסא מפינת האוכל ומתיישבת מולו, מחכה שיספר מה היה שם מסעיר כל כך.

"אני אספר לך איך התחיל יונתן את התפילה היום. הוא נכנס לבית הכנסת בעיניים בולשות לסקור מי כבר הגיע, ועוד לפני שהספקתי להזהיר אותו - כבר היה חבוק בזרועותיו של יגלניק, שהצמיד לו נשיקה של 'דודות'. משם עבר לבעל קורא הרוסי, שגם הוא ידיד ותיק שלו, לחיצות ידיים ו'גוט שאבעס'. אחר כך פגש את הבן של פולנסקי, ושאל אותו בקול גדול: 'מה קורה? איפה אבאש'ך? אההה? אתמול אחש'ך היה חזן בבית כנסת', הוא הכריז בקול גדול, ולאחר שקיבל תשובה מהילד שאביו בדרך, נחה רוחו, ובטעות פגש במבטי שאילץ אותו לבוא לשבת לידי". יוסי מתנשף, נרגע קמעה. אני משפשפת את לחיי, הלוהטות מבושה כבר עכשיו.

"חכי, זו רק ההתחלה". יוסי הולך להכין לו קפה. מזל שהוא כבר אחרי קידוש.

יוסי לוגם מהקפה הרותח, מחזיר לעצמו קצת שלווה. "יונתן התיישב ביני לבין אבי. את מילות התפילה הוא הגה בקול ובמנגינה. זה בסדר, בושות, אבל כבר התרגלנו. כשיונתן סיים את תפילת העמידה הוא יצא החוצה, ודיבר כל כך בקול – שכולם כבר שמעו שיש לו חוג אפייה, ושהשבוע הוא הכין ופל בלגי עם שוקולד וסוכריות, ושזה הגיע הביתה מעוך וזה עצבן אותו. לא יכולתי כבר לשמוע, התלבטתי אם לצאת אליו באמצע תפילת העמידה ולהשתיק אותו... למזלי הוא התרחק מבית הכנסת, ורק שמענו את הדי דיבורו מרחוק.

"בקריאת התורה הוא עומד יחד עם הגבאי פולנסקי על הבמה, הם קוראים מאותו חומש". 

"הוא לא רוצה לאמץ אותו אולי?", אני שואלת, לא נושמת כבר. כמה אפשר???

"חכי, כיבדו איזה בחור בגלילה, ואדון יונתן החליט שהוא כיבד את עצמו קודם בגלילה, והוא זה שיגלול את הספר. נו, כבר קרה, אבל אני מתקרב לעברו לעזור לו - והוא שולח אלי יד, מסמן וקורא לי: 'עצור, אל תתקרב, אני מסתדר לבד, לא, לא צריך, אני מצליח לבד!'. ככה בקול, גדול וצרוד. ואם את רוצה דווקא, אז את הנביא הוא גלל עוד לפני שסיימו את הברכות, והעביר למניין השני". יוסי מתנשף, פרק את שעל לבו.

"זה חוץ מזה שבאמצע התפילה הוא עובר בין המתפללים, בודק שכל מתפלל נמצא במקום הנכון בסידור. לפעמים הוא גם עוקב איתם באצבע, מסמן להם היכן אוחזים... אבל הפעם אבי כבר קבר את ראשו בסידור מבושה". הלחיים שלי כבר לא לוהטות, הן בוערות אש. כמה בושות.

אבי נכנס הביתה. אני לא מעירה לו על האיחור.

"איפה יונתן?", הוא שואל.

"בחדר".

"מגיע לו, סוף סוף ילמד לקח, פדחן שכמותו". נשמע שבאמת היה לו קשה.

וואי, וואי, אני לא הייתי עומדת בזה, בטוח.

גם ככה כשאני יוצאת לגינה והוא איתי, אני מתפללת שיעבור הזמן בשלום, ואם יש איזו תקלה והוא מתפרץ, נשכב על הרצפה או צועק – אני משחקת אותה האמא הגיבורה, כשלחיי סומקות מבושה, ומעדיפה שהאדמה תפצה עכשיו את פיה ותבלע אותי. לא את יונתן.

ועכשיו התמודדות שכזו, ויונתן כבר גדול, בן שתים עשרה שנים. מה יהיה?

יוסי מוציא את יונתן מהחדר, מוודא שהפנים את המסר. "מבטיח לך, אבא, אני אהיה ילד טוב", מפציר בו יונתן, ויוסי משחרר אותו, אף על פי ששנינו יודעים שהוא מתקשה להבין איך מתנהג ילד טוב, נורמלי.

אני נזכרת בשמחת תורה של שנה שעברה. נסענו לירושלים, שכרנו דירה ברחוב עלי הכהן. לאחר ההקפות בישיבה של יוסי, יוסי והבנים עלו לבית הכנסת של ר' צבי מייאער זילברברג. יוסי סיפר לי שהוא נעמד עם הבנים ליד הרב, ואילו יונתן טיפס על כסאו של הרב ובא אליו מאחורי גבו עם יד אדומה, בעלת אצבעות קצרות, מושיט ללחיצה. "מה קורה הרב? חג שמח". ר' צבי מייער לחץ את ידו של יונתן בחום, תוך כדי שיוסי ממלמל בפנים חיוורות מבושה: "מתנצל, הרב, הוא ילד מיוחד". ר' צבי מייאער חייך ולחץ את ידו של יוסי, ואחר כך שם ידיו על ראשי הבנים. "שיהיו תלמידי חכמים גדולים", הוא בירך. "והוא", סימן במבטו על יונתן, "יהיה תלמיד חכם מיוחד, תלמיד חכם מיוחד", חזר שוב.

לא אשכח את יוסי יורד עם הבנים, ופניו נבוכות ואדומות מבושה, עם חיוך עקום על משוגותיו של יונתן.

עד עכשיו הייתי בטוחה שאני היא המתמודדת עם מבטי הסביבה ושאלות חטטניות, הערות שאינן במקומן וקביעות פוגעניות. עכשיו אני מבינה שאני לא היחידה, אפילו לא העיקרית.

יוסי מתמודד כבר כמה שנים עם יונתן בתפילות בבית הכנסת, שבת, חגים וימות חול. לא פשוט בכלל, יש לו הרבה אומץ והרבה תעוזה.

אני מעריכה את יוסי על התמדתו ועל תעוזתו להמשיך ולקחת את יונתן כל שבת לבית הכנסת. מצדיעה לו, מגיע לו.

בשקט-בשקט אני מתפללת בדמעות יבשות שיום יבוא ונצליח לראות את ברכתו של הרב מתקיימת, ויונתן יהיה תלמיד חכם מיוחד, ויעשה זאת בשקט, או לפחות בכבוד ובנימוס. הלוואי.