היסטוריה וארכיאולוגיה
אומה בשליחות (א'): ההבטחה האלוקית שעיצבה את עתיד עם ישראל
אברהם, הנושא את עיניו ימה וקדמה צפונה ונגבה, באותה שעה היה אדם בודד. הוא עזב את מולדתו – אור כשדים; אביו ואחיו מתו בחרן; אחיינו עזב אותו כעת. הוא נשאר עם מנהל משק ביתו – אליעזר. הוא זקן מדי מכדי להוליד ילדים. אבל מישהו אחד היה לצידו: בורא העולם
- יהוסף יעבץ
- פורסם ט"ז אב התשפ"ד
(צילום: shutterstock)
בסדרה זו נעקוב אחרי השליחות ההיסטורית של עם ישראל, מאברהם אבינו ועד זמננו.
לפני קרוב לארבעת אלפים שנה, על גב ההר המרכזי של ארץ כנען, בחלק הדרומי של ההר, בין בית אל ובין העי (כמה קילומטרים צפונית לרמאללה של ימינו), נשען על מקלו רועה צאן. האיש, בן קרוב למאה שנים, הוא אדם זקן, גבו כפוף מעט. ידיו המחוספסות הן ידיים של רועה צאן. במשך שנים רבות התהלך אחרי צאנו בשמש, רעה אותם בהרים ובגאיות, בנה להם מחסות, דאג לגדיים הקטנים, הניס זאבים ותנים, הדליק מדורות בלילות הקרים.
רועה הצאן היה אדם עשיר, היו לו עדרים גדולים, הוא התפרנס ברווח, הוא אהב את רעיית הצאן ונדד ממקום למקום בארץ כנען. באותו הזמן הוא נדד על גב ההר, באזור רמאללה של ימינו, כאמור. שעה קלה קודם לכן הוא נפרד משותפו, אחיין שלו. הם לא הצליחו להגיע להסכמה כיצד רועים את הצאן בחבל הארץ הזה.
האחיין ירד לפני שעה קלה עם צאנו לכיוון שפך הירדן, מספר קילומטרים דרומה (על הציר שמכונה בזמננו כביש 60), ומצא את עצמו במורדות המדבריים לכיוון ים המלח. רק לפני כמה דקות נעלמו צלליות העדרים מן האופק, ושקע האבק שהעלו ברגליהם.
ואז נגלה אל הרועה בורא העולם, ואמר לו: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם".
היה זה אבינו אברהם, אחרי פרידתו מלוט.
קו הרכס שבין בית אל ובין העי מתנשא מעל כל סביבתו. אין לנו מידע מדויק על מיקומו של אברהם באותו הזמן, אבל לוט מתואר בעת היפרדו מאברהם כמי שנושא את עיניו ורואה את כיכר הירדן. נראה שהם עמדו על פסגה גבוהה, אולי על ג'בל טוויל, שגבהו 906 מטרים מעל פני הים, במקום שבו ממוקם כיום "מצפור נתן", או על הר בעל חצור, שגבהו 1014 מטרים מעל פני הים (המשמש כיום כמרכז שליטה אווירי, והוא שטח צבאי סגור).
מדרוםמזרח ניתן היה לראות את חומת ירושלים היבוסית, שהקיפה בזמנו את הר המוריה סביב מה שהיה בהמשך גורן ארונה, ואף את קריית ארבע, עירם של בני הענק. מצפון ניתן היה אולי לראות פסגות הרים גבוהות מהמשך גב ההר. אולי את הר עיבל, ששוכן על "דרך האבות" צפונה. ממערב ניתן לראות את ראשי הרי בנימין, ביניהם הר חורשה, ומאחוריהם זוהרת בשמש השפלה, והשטחים העצומים והשוממים של החולות, שכונו "מדבר לוד" (כיום חולון, וראשון לציון מערב), עד הים הגדול.
אברהם, הנושא את עיניו ימה וקדמה צפונה ונגבה, באותה שעה היה אדם בודד. הוא עזב את מולדתו – אור כשדים; אביו ואחיו מתו בחרן; אחיינו עזב אותו כעת. הוא נשאר עם מנהל משק ביתו – אליעזר. הוא זקן מדי מכדי להוליד ילדים. אבל מישהו אחד היה לצידו: בורא העולם. והוא הבטיח לו הבטחה גרנדיוזית: הארץ הזו תהיה שלך ושל זרעך עד עולם!
באותו הזמן, בערך אלף ושמונה מאות שנים לפני הספירה, היתה ארץ כנען מחולקת להמון ממלכות קטנות. כל עיר נחשבה לממלכה עצמאית, שמלך בראשה. יושבי הערים ומלכיהם נמנו על כעשרה עמים שונים, שרובם כנענים. ביניהם היו גם ענקים.
ירושלים, שאותה יכל לראות אברהם ממקום מושבו, היתה עיר מבוצרת שנשלטה על ידי יושבי הארץ. בהמשך ביקר בה אברהם. מצפון היתה ממלכת שכם, גם היא עיר בצורה. ממזרח היתה העיר יריחו, אחת הערים הראשונות בכל ארץ כנען, בצורה, סוגרת ומסוגרת. דרומית לה – חמש ערי הכיכר הסואנות. ממערב היו ערי השפלה, שבהן ישבו כנענים, פלשתים וממלכת גרר.
כיצד יכל אברהם לדמיין שכל זה יהיה שלו? והוא אפילו עדיין לא חבק תינוק? שלו לנצח? והרי אפילו קרקע של ארבע אמות בארץ הזו עדיין אין לו, הוא בסך הכל רועה נודד ובודד. הוא, אשתו הזקנה והעבד.